הפצה דיגיטלית

הפצה דיגיטלית


במשפט בודד: יוצרות ויוצרים! הגיעו לקהל שלכם בעצמכם ולא דרך מתווכים ושאר גוזרי קופונים,
שמנסים לשכנע אתכם שאתם אבודים בלעדיהם.


 

20מאי

מלחמתו הפאתטית של הממסד הקולנועי בסטרימינג

כניסת סרט של נטפליקס לפסטיבל קאן היא צלם בהיכל

מלחמתו הפאתטית של הממסד הקולנועי בסטרימינג

נטפליקס, שוב, הפיקה באומץ רב סרט נועז ומצליח. כדרכה, היא מהמרת נגד הכללים ומפיקה סרט שקשה להגדיר את הז׳אנר שלו.
הסרט, Okja, הגיע לתחרות בקאן, שם נתקל בזעם רב.

על מה המהומה?

נטפליקס לא שולחת, נכון להיום (2017), סרטים לבתי הקולנוע.
ואילו בקאן, חושבים שסרטים אמיתיים הם רק בבתי הקולנוע.
מסך קטן זה לחלשים או ממזרים חסרי כבוד, גם אם מדובר בקולנוע ביתי, קל וחומר אם מדובר במסך של טלפון, תצילינה אזניים.
פדרו אלמודובאר, ראש חבר השופטים, השתלח בטילדה סווינטון, על שהעזה לשחק בסרט של נטפליקס הבזויה וקבע מראש שאין סיכוי שהסרט יגרוף פרסים, לא משנה מה איכותו הקולנועית.
סווינטון מצידה, הודיעה שלא אכפת לה מפרסים, העיקר לחגוג את הקולנוע. גם אם לא התכוונה לזה, יש בזה אמירה מתחת לחגורה. 
אלמודובאר אמר לאחר מכן שהוא לא הובן כהלכה ושאין בדעתו להפלות לרעה את הסרט ושרק האיכות הקולנועית משחקת תפקיד בעיניו. כן, בטח.

הסיבה האמיתית

פסטיבל קאן מיהר להודיע שהחל מהשנה הבאה, רק סרטים שיוקרנו בתי קולנוע בצרפת בהקרנות מסחריות, יוכלו להשתתף בפסטיבל קאן.
מאחורי החרדה לכבודו של קולנוע כאמנות הראויה למסך גדול, יש אינטרס כלכלי:
בצרפת, חלק מההכנסות למכירת כרטיסים מוקדשות לעידוד היצירה המקורית.
ברגע שהסרט מוקרן רק למנויי נטפליקס, ממשלת צרפת והמרכז שלה לקולנוע, CNC, לא יכולים לשים ידם  על ההכנסות האלה.

ההיסטריה חוזרת

זוכרים את הימים שבהם רק יצירה שהיתה במוזיאון היתה זוכה לכבוד?
הימים שבהם רק ביקורת בעיתון או הצגה בתיאטרון רפרטוארי היתה נחשבת לבעלת משמעות?
אז בתי הקולנוע עדין נמצאים שם.
וגם פסטיבלי הסרטים, ביחסם אל עולם האון ליין. עד לפני זמן קצר יחסית, סרט חדש היה מחסל את סיכוייו להגיע לפסטיבל סרטים אם היה קיים במקביל גם באינטרנט.
עד שהפסטיבלים ראו שהם מפסידים סרטים מעולים, שפשוט החליטו להתעלם מאותם פסטיבלים ולהתחיל בסיבוב באתרי און ליין (בתשלום או לא).
ואז הפסטיבלים, בתהליך מבורך, החלו לשנות בשקט את התקנות שלהם או פשוט להצטרף לאינטרנט עם מיזמי און ליין משלהם.
אחרת לא היו שורדים, חד משמעית.

אמת, רבים מאנשי הקולנוע עדיין מסכימים עם אלמודובאר.
אז כדאי שהם יתעוררו: נטפליקס לא זקוקה לכם.
כרגע היא בעצם עושה טובה שהיא משתתפת בקאן.

ועוד משהו

אנשי הממסד הקלנועי מרבים לדבר על כך שנטפליקס וחברות אחרות, בעיקר אמאזון, מחריבות את הקולנוע. אז אני מציע לבדוק היטב דווקא את הסרט הזה, Okja, בהיותו חוצה ז׳אנרים.
הסיכוי שסרט כזה היה עובר לקטורה במקום אמנותי או מתקבל להפקה בעולם מסחרי, הוא פחות מאפס במציאות הממסדית הנוכחית.
אני כבר יכול לדמיין לקטורים ישראלים מקמטים את מצחם בניסיון לקטלג אותו. ומשהיו נכשלים, שכן הוא אינו עונה על אף אחת מההגדרת המקובלות והשמרניות, היו פוסלים אותו כבלתי בשל או נסיוני.
נקודה למחשבה.

Posted in הפצה דיגיטלית

17מרס

מיזם חדש יביא סרטים לבתים עם צאתם לקולנוע

הוליווד חצויה בין מתנגדים לתומכים

מיזם חדש יביא סרטים לבתים עם צאתם לקולנוע

שון פארקר, היזם הצבעוני שיצר בשעתו את נאפסטר לשיתוף קבצים ואחר כך היה מהמשקיעים הראשונים ברשת חברתית עלומה בשם פייסבוק, יוצר עכשיו את Screening Room, שמתעתד לשדר לבתים סרטים עם צאתם לבתי הקולנוע. הסרטים ייקלטו על ידי ממירים מוצפנים, כדי למנוע הפצה פיראטית שלהם.

והוליווד? היא חצויה.
מצד אחד, השיטה כבר ידועה ונוסתה בהצלחה. היא נקראת Day and Date ואפילו כתבתי עליה מאמר ארוך ומגובה בנתונים. עשו טובה, תקראו אותו. בכל פעם שאני פוגש יוצרת או יותר קולנוע שמסביר לי למה הוא חייב לחכות עם העלאת סרטו לאינטרנט או עם מכירת DVD כי ״זה יפגע לי בהקרנות״, אני צריך להשתלט על עצמי לא לצעוק מתסכול: חברות, חברים, תפעילו את הראש, תפסיקו לדקלם את האמיתות של לפני 20 שנה. תפקחו עיניים, העולם סביבנו משתנה. מה, באמת חשבתם שכל היוטיוב והרשתות החברתיות האלה לא ישפיעו על הרגלי הצריכה שלנו? 

המודל של פארקר מאוד נועז ואפילו מסוכן: צרכנים ישלמו 150$ דולר על ממיר ועוד 50$ עבור כל סרט, שיינתן להם ל - 48 שעות בלבד.
50$? כן, ויש גם פיתוי/פרס: במחיר הזה הצרכנים יקבלו גם שני כרטיסים לקולנוע (לסרט אחר), מחווה שנועדה גם להרגיע את בעלי בתי הקולנוע.
אז המפיק-במאי-שחקן רון הווארד בעד וגם פיטר ג׳קסון, במאי שר הטבעות. ואתם?

Posted in הפצה דיגיטלית

27מאי

עד כמה הסרט שלכם משפיע?

עד כמה הסרט שלכם משפיע?

יוצרות ויוצרי קולנוע רוצים לשנות את העולם. זה נכון בעיקר בתחום התיעודי, אבל לא רק. סרט נתפס ככלי להעלאת מודעות, להפניית זרקור, לשבירת סטגימות, לשינויי חקיקה, ליצירת אווירה ציבורית, לחיזוק לובי, להעברת אג'נדה בצורה משכנעת.

מייקל מור הוא אולי היוצר הכי מפורסם בתחום של שינוי חברתי, שכן הצהיר בגלוי שמטרתו היא למנוע בחירה נוספת של הנשיא בוש על סרטו פרנהייט 9/11
מור אמנם לא הצליח לשנות את המציאות הפוליטית, אבל בהחלט הצליח לשנות את מאזן חשבון הבנק שלו. האופן הפרובוקטיבי והכוחני בו הוא עושה את סרטיו השתלם לו. יש עליו הרבה מאוד ביקורת בענין, לדעתי גם מוצדקת, אבל נניח לזה עכשיו.

יוצר אחר, סנדי דובוסקי, אף קרא לחברת ההפקה שלו סרטים שמשנים את העולם, לא פחות. דובוסקי יצר את הסרט לפניך ברעדה על הומואים יהודים דתיים. ההתרשמות שלי היא שהוא די הצליח. אמנם הומואים דתיים לא יכולים לסמן V מוחלט, אבל יחסית לעבר, נראה שמעמדם עבר שינוי בעולם הדתי אורתודוכסי.

האתגר

נישאר עם הדוגמה של 'לפניך ברעדה,' סרטו של דובוסקי: בהנחה שהיחס להומואים דתיים אכן השתנה ב - 12 השנים האחרונות, איך נוכל לדעת שהסרט של דובוסקי הוא זה ששינה את התודעה ולא מצעדי גאווה, עמותות דוגמת הו"ד ועוד עשרות מאמרים וכנסים? - בשיטות מחקר קוראים לזה בידוד משתנים, כלומר היכולת לומר שגורם מסוים הוא זה שהשפיע ולא גורמים אחרים. במעבדה אפשר ליצור בידוד משתנים, בחיים יותר קשה, מהסיבות הנ"ל.
מה עושים? האם מותרים על המדידה ונשארים עם תחושת הבטן?  
במכון הרמוני בארה"ב החליטו לנסות וליצור מדד מדויק.

השיטה

אחת הדרכים המקובלות בעולם הקולנוע היא למדוד רייטניג כאשר מדובר בסרט טלוויזיה, לספור הקרנות פומביות (עם או בלי תשלום) ולסכם הכנסות ממכירת כרטיסים. אלו מדדים חשוב, אבל בהחלט לא סופיים כאשר מדובר ברצון לשינוי חברתי בעקבות סרט.


במכון הרמוני יצרו כלי מדידה בשם Story Pilot. כלי זה מודד באופן מתמטי, על ידי התחברות למסדי נתונים, מספר צפיות בעמודי ויקיפדיה של הסרט, כמות טוויטים, אזכורים באתרי חדשות, כמות אוהדי ועוקבים בעמודי פייסבוק של הסרט - בקיצור, מדיה חברתית לסוגיה.
מבחינת הרציונל, הדבר דומה לספירת כמות ציטוטים, על פיה מודדים את מידת השפעתם של מאמרים אקדמיים. 

 story-pilot-1

המסקנות משיטה זו מענינות מאוד. ראשית, הן מסתדרות עם ההיגיון. שנית, הן מראות השפעה לטווח ארוך. קחו לדוגמה את הגרף שכאן למעלה. הוא מייצג את כמות הכניסות לעמוד הויקיפדיה של הסרט Jesus Camp.
הסרט עוסק בקיטנות לחיזוק ערכי הנצרות לילדים באזור גיל 6. הוא הצליח מסחרית (קרוב למליון דולר הכנסות מהקרנות) ועורר הרבה רעש בשעתו, שכן לא מדובר בקיטנות כיף קיציות בכנסיה הקרירה, אלא (לדעת המבקרים) בשטיפת מוח לקטינים חסרי יכולת שיפוט והגנה, במטרה להפוך אותם לכאלו המוכנים להקריב עצמם למען הפצת הנצרות בכל מחיר.

מדידת ההשפעה

הסרט יצא ב - 2007 ואז גם נערכו רוב ההקרנות שלו (הנתונים נמצאים בעמוד המוקדש לו ב - Story Pilot). הגרף יורד בחדות לאחר שנה זו. לעומת זאת, כמות הכניסות לדף הויקיפדיה של הסרט, המוצגות בגרף שלמעלה, ממשיכות להראות על ענין בלתי פוסק בסרט ונושאו. אם תרצו - זוהי הוכחה ניצחת להשפעה החברתית שלו לאורך זמן.

צפו בקטעים מתוך - Jesus Camp

Posted in הפצה דיגיטלית

27מרס

היום שבו פסטיבלי סרטים התחילו לפגוע ביוצרות ויוצרי קולנוע

פוסט עצבני, אבל מנומק מכל כיוון

איך הכל התחיל ומדוע השתעבדנו למושג פסטיבל סרטים

פסטיבלי הסרטים הראשונים הומצאו לפני קרוב ל - 100 שנה. אני יודע שקשה להאמין, אבל לא היה אז אינטרנט וגם לא טלפונים סלולריים (!), אפילו שאני עצמי לא מבין איך האנושות התקימה ותמה שבכלל הצלחתי לחיות, אם אפשר לקרוא לחיים בלי סייבר, חיים.

באותו עולם ארכאי ובלתי נתפס, כנסים, שווקים, קרנבלים ופסטיבלים נחשבו כדרך האולטימטיבית להציע את מרכולתך לעולם, לקנא במתחרים ולגנוב להם רעיונות, לבגוד ולהמר (לאס וגאס היא עיר כנסים מפותחת ויש בה שירותי מין מתקדמים לצד הימורים כמובן).
הכנסים האלה היו גרנדיוזיים. מגדל אייפל הוקם לקראת כנס כזה, בסוף המאה ה - 19. מי חושב כיום לבנות כאלו פרויקטים אדירים לקראת תערוכה? אולי פוטין, בסוצ'י, אבל הוא לא דוגמה לכלום.

בעולם כזה, פסטיבלי סרטים היו הדרך היחידה להשיק את הסרט שלך לציבור הרחב וגם לתחום המקצועי: למפיצים, מפיקים, מבקרים וברבות השנים - גם קנייני ערוצי טלוויזיה.

מה נשתנה

שימו לב, אני לא טוען שפסטיבלי סרטים סימו את תפקידם. הם לא, כשם שכנסים מקצועיים ממשיכים להתקיים. זאת בדיוק מאותה סיבה שבתי קפה ממשיכים להתקיים: אנשים אוהבים להיפגש. זה הטבע שלנו, זה יוצר אנרגיות, מפרה והאמת היא שאין תחליף לתחושה שעוברת בך, כאשר אולם שלם נעמד בתום הקרנה ומריע לסרט שעשית או לראות את הברק בעיני הצופות והצופים בתום הקרנה.

מטרתי בפוסט הזה היא בסך הכל להכניס דברים לפרופורציות: אני קורא ליוצרות ויוצרים לזכור שפסטיבלי סרטים נועדו לשרת את הסרט ואת הקריירה של היוצר/ת ולא ההפך.
ולמה אני כותב את מה שלכאורה מובן מאליו? המשיכו לקרוא:

הגולם קם על יוצרו

פסטיבלי סרטים דורשים בכורה. הדרישה הזו נראית במבט ראשון אינטואיטיבית ומובנת. מה שבלעדי וראשוני הוא יותר יוקרתי. זה נכון לאמנות, נכון למהדורות מוגבלות של גאדג'טים לאספנים, נכון לעולם של מותגים: האבחנה בין הראשוני והנדיר לבין ההמוני והנפוץ אינה רק אבחנה בטיב המוצר, היא קריאה להתבדלות וייחוד. אין לה משמעות מעשית. הרי מה זה באמת משנה אם רכשת את האייפון החדש חודש אחרי שיצא ולא ביום ההשקה. אבל עובדה -- אנשים עומדים בתור שעות כדי להיות ראשונים.
כך גם פסטיבלי סרטים.
במשך עשרות שנים, הנוסחה עבדה היטב, כי היא לא הפריעה לאף אחד מהצדדים: הפסטיבלים קבלו ראשוניות והיוצרות והיוצרים קבלו חשיפה, שלא היתה אליה כל חלופה ראויה, שכן פסטיבלי סרטים היו הדרך האולטימטיבית לפרוץ לתודעת קהל ומפיצים.

המובן מאליו

שאני אתחיל להסביר עכשיו למה פסטיבלים כבר אינם הדרך היחידה להגיע לקהל? באמת שאכתוב את המובן מאליו? אני חושב שאין צורך. כ-ו-ל-ם יודעות ויודעים שיש היום המוני דרכים להגיע לקהל ואני לא מדבר רק על פייסבוק, אתר לסרט, טוויטר, צפיה ישירה, הורדת קבצים, טמבלר, דיילי מושן, וימאו ועוד אלפי וריאציות של כולם.
אני מדבר גם על הקרנות קטנות בבתים או בקהילות. הרי אפילו בתחום הפיזי, של עלות מקרני וידאו ביתיים, האיכות עלתה והמחירים ירדו עשרות מונים.

המסר

אני חוזר על הרציונל: אינני מבטל את העולם הפיזי ואת יתרונות המפגש האנושי עם קהל רחב וציבור מקצועי כאחד, אני רק מציע שתשאלו את עצמכן/ם היטב הטב אם מחיר הבכורה שהפסטיבל דורש שווה את זה.

יחס עלות תועלת

בואו נבדוק את הענין בצורה רציונלית, על ידי מניית יתרונות וחסרונות.

יתרונות פסטיבלי הסרטים
* חשיפה בפני קהל.
* תנאי הקרנה אידאליים (יחסית לטלוויזיה, מחשב, או טלפון נייד).
* מפגש עם קולגות.
* סיכוי למכירה או עיסקת הפצה.
* סיכוי לפרס כספי.
* שורה נוספת בקורות החיים.

חסרונות פסטיבלי הסרטים
* עיכוב הפצה בזמן ההמתנה לתשובה בדבר קבלה.
* סיכוי קטן להתקבל לפסטיבלים הנחשבים מובילים (בפסטיבלים גדולים יש אלפי הגשות והלקטורים לא צופים בכל הסרטים ובטח שלא בכולם עד הסוף. סוד ידוע, מר ובעייתי אתית).
* סיכוי קטן לזכות בפרס.
* נוכחות מפיצים וקניינים מוגבלת למספר מצומצם של פסטיבלים.
* סיכוי נמוך לסגור עיסקת הפצה, אפילו בפסטיבל גדול (אפילו בסאנדאנס מדובר על פחות מ - 10%).

בואו ניקח למשל תרחיש עכשווי, 'מבוסס על סיפור אמיתי' :
יוצרי סרט מוצלח סיימו אותו באמצע חודש ינואר. קבלו עליו תגובות נהדרות, חשפו אותו לקהל מוגבל והתחילו לקבל בקשות להקרנות מקומיות ולצפיה בסרט און ליין או במסגרת הרצאות בכנסים ואקדמיה.

ולמה ציינתי שמדובר בינואר?
כי מאוחר מדי להגיש סרט לסאנדאנס או לברלין בינואר.

היוצרים, שגדלו על ברכי האמונה המיתולוגית בכוחו האדיר של הברלינאלה, החליטו לחכות שנה, כדי להגיש את הסרט לברלין.

שנה!!!

אני יודע, זה מקרה קיצוני, אבל הוא מתסכל אותי מאוד, כמתבונן מהצד, שרואה איך אנשים ממסמסים את הצ'אנס האמיתי שניתן להם בזכות כשרונם.
אני רואה איך מכונת התעמולה המשומנת והמיושנת פועלת את פעולתה.
בואו ניכנס לראשם של היוצרים שהחליטו לחכות שנה בשביל ברלין:

* נכון, הסיכוי להתקבל הוא קטן, אבל אנחנו מאמינים בסרט.
* נכון, אנשים מאוד רוצים את הסרט עכשיו, אבל הם יחכו בסבלנות.
* אם הסרט יתקבל, העולם ייפתח בפנינו.
* כל הקרנות יתנו לנו מענקים באופן כמעט וודאי כי השתתפנו בברלין ואם גם נזכה, אנחנו על הסוס.
* מפיצים יעמדו בתור.
* הקריירה שלנו תצמח.
* ההמתנה שווה! מ.ש.ל

לבכות

זוכרים את יחס העלות-תועלת, עליו כתבתי בסעיף הקודם?
היוצרים הנ"ל טועים בגדול. המתנה של שנה לא שווה את זה, בגלל שהסיכוי שכל אחד מהסעיפים ימומש, שואף לאפס.
היוצרים האלה וכנראה גם רוב הקוראות והקוראים של הפוסט הזה, גדלו על עולם של מיתוסים:
פסטיבלי סרטים הם כרטיס הביקור שלכם לתחום המקצועי, פסטיבלים הם דרך לקדם עיסקת הפצה, הם החותמת המקצועית האולטימיבית לאיכות, הם פותחי דלתות במימסד הקולנועי, הם דרך להשיג כסף לפרויקט הבא. 

לא

הסיכוי שכל אחד מאלה יקרה הוא קטן ומשתלם רק אם לא הייתם צריכים להמתין יותר מדי.
פסטיבל הוא פלטפורמה מצוינת לעורר תשומת לב (באזז) לסרט.
אבל אם לא תרתמו את אותה תשומת לב כדי לקדם את הסרט אצל הקהל שלכם, בין אם בהפצה און ליין, בהקרנות יזומות וכו' - תפספסו את המומנטום שנוצר!

אתן באמת חושבות שצופים משולהבים, שחזרו מהקרנת טרום בכורה וספרו על הסרט למשפחה שלהם ואז קבלו את התשובה ש"הסרט עדיין לא זמין לצפיה כי אנחנו שולחים אותו לפסטבלים", אתם באמת חושבים שהצופים האלה והחברים ובני משפחה שלהם יזכרו אתכם אחרי שנה?!

כימים אחדים

יעקב אבינו חיכה שבע שנים לרחל והיו אלה בעיניו כימים אחדים. לפי ההיגיון הזה לכאורה, המתנה של שנה לסרט שייצא היא הגיונית, הרי אנחנו צאצאיו של אותו יעקב סבלן.
אלא שדא עקא, אותם צאצאים אינם מסוגלים כיום לחכות לקובץ שיירד יותר מעשר שניות, דורשים שימכרו להם שוקולד או יפתחו להם את החדר במלון כאן ועכשיו ומיד.
בקיצור, אנחנו חיים בעולם של סיפוקים מידיים.
הענין הוא, שלא רק הצופות והצופים שלכם חיים בעולם כזה, גם אתם היוצרים, בשבתכם כאזרחים מן השורה, המחכים לנציג שירות שיתפנה. גם לכם אין סבלנות.
אז למה אתם מצפים ומצפות שלצופים שלכם תהיה הסבלנות לחכות שתואילו לסיים את סבב הפסטיבלים האדיוטי שלכם?  

Posted in הפצה דיגיטלית

17פברואר

משהו דוט קום

משהו דוט קום

על ההצלחה של בית הקלפים, הפקה של אתר אינטרנט, שהיה לפני כמה שנים ספורות רק ספריית השאלה, כבר כתבתי רבות.
ואז בא פרס גלובוס הזהב לשנת 2015 ושם זכתה הקומדיה Transparent בפרס
הסדרה, למי שלא יודע, הופקה על ידי אמאזון. כן, אמאזון דוט קום, אותו אתר שהתחיל ממכירת ספרים וניתן לרכוש בו כיום כמעט כל מוצר שיעלה על הדעת. עיקר כוחו של אמאזון, לפחות בדימוי הציבורי, הוא במכירת מוצרי צריכה: אלקטרוניקה, הלבשה, נעליים, מוצרי אופנה,  גאדג׳טים וגם סרטים, אם כי סרטים מוכנים.

אז מתברר שדימוי לחוד ומציאות לחוד: כבר מזה מספר שנים, אמאזון מפעילה את האולפנים - Amazon Studios. כדרכה, אמאזון לא משחקת את המשחק המקובל, אלא עושה דברים אחרת, בצורה ישירה ופתוחה: באתר ישנן הגדרות מדויקות מאוד של סוג התוכן שאמאזון מחפשת להשקיע בו (בעיקר קומדיות, התחום בו זכתה בפרס הנ״ל) וכל אחד ואחת יכולה להגיש רעיון לבחינה על ידי האולפנים.
את ההפקה בפועל אמאזון תיקח על עצמה, איתכם או בלעדיכם, הזוכים המאושרים, שהתסריט שלהם נבחר.

יחסית לארה״ב ותעשיית הקולנוע, זהו פורמט מהפכני. בהוליווד ובקולנוע המקצועני בכלל, האולפנים הקימו סביבם חומת מגן בדמות סוכנים. הם לא מדברים עם אף אחד, תסריטאי, במאי או שחקן, אם אין לו או לה סוכן או סוכנת.

אבל האם הם באמת מגנים על עצמם?
אין ספק שיש הרבה מהומה וכאב ראש המתלווים למתן האפשרות לכל אדם מכל העולם ללא אבחנה להגיש רעיון לתסריט להפקה. אני בטוח שהרבה זבל יומרני מוגש, מכל מיני תמהונים שמשוכנעים שיש להם רעיון או תסריט לסרט נפלא ביד.
תסריטים הם תחום רומנטי והסף לכאורה נמוך: בסך הכל מילים כתובות, לא?
בפועל, כמובן שלא. זהו תחום מקצועני, בעיקר בקולנוע המסחרי.
אז הוליווד מקיפה את עצמה בחומות של שומרי סף עם תנאי סף דרקוניים.
אמאזון לא.

הוליווד בדרך גם מאבדת כמות מסוימת של רעיונות נפלאים, של אנשים שהם מאוד יצירתיים אבל לא מספיק אמביציוזייים או פשוט ביישנים.
ומי אמר שתסריטאית טובה חייבת להיות בולדוזר? 
זה הכוח של אמאזון וזו הרוח הרעננה שהיא מביאה.

אני שמח על הזכיה בפרס מסיבה כפולה: ראשית, משום שהיא משנה כאמור את כללי המשחק ונותנת סיכוי לכולם. לסטודנטים שלי למשל ספרתי על האולפנים של אמאזון. למה לא בעצם? אין מגבלת טריטוריה להגשה. על הוליווד לא אספר להם, כי ברור שלשם כך הם צריכים לנסוע ללוס אנג׳לס, לעבוד בשכר רעב בעבודה מזדמנת וקרוב לוודאי שלא חוקית, לחזר על הפתחים, לחכות עד אין קץ ואולי כעבור שלוש שנים לפגוש מישהו שמכיר מישהו, שיכול להמליץ על מישהי, שתביא אתכם לפגישה בה אולי יקרה משהו.

החסרונות של השיטה ההוליודית
האם הויה דולורוזה הזו הכרחית כדי לזקק את הרעיונות הטובים, בבחינת ׳החזק שורד׳? - אני חושב שההפך, שכמות הרעיונות הטובים שלא מגיעים לידי בדיקה, גדולה לאין ערוך.
הסיבה השניה שבגללה אני שמח היא שאמאזון, כמו נטפליקס, הוכיחו ש״משהו דוט קום״ יכול לשנות את כללי המשחק.

מי שרוצה הוכחה לזלזול הבלתי מוצדק שמפגינים אנשי הקולנוע המסורתי כלפי אתרים, מוזמן/ת לקרוא את המאמר שכתבתי על מה שהוא בעיני הטעות הגדולה של בתי הספר לקולנוע. שם יש תיאור של שיחה שערכתי עם בכיר בתחום הקולנוע בישראל, בה הוא נחרד מהאפשרות לשלוח סרט גמר של הסטודנטים שלו לאתר סרטים על פני פסטיבל מהזן הישן, למרות שהבאתי לו עדויות חותכות על כך שמבחינת כמות צופים ופתיחת דלתות מקצועית,  האתר Short of the Week עולה על מרבית פסטיבלי הסרטים בעולם.

יאללה, תשתני כבר, ישראל המאובנת שלי.
 

Posted in הפצה דיגיטלית

20ינואר

המודל הכלכלי של טרנס-מדיה

אחד הפוסטים היותר תכליתיים

המודל הכלכלי של טרנס-מדיה

ג׳ניפר וילסון מחברת  The Project Factory באוסטרליה ואנגליה היא אחת היחידות (כולל יחידים) שיודעות על מה הן מדברות בעולם הטרנס-מדיה. זהו תחום הנמצא בחיתוליו, קשה למצוא בו משקיעים, יש צורך לחנך קהל וסף הכניסה הוא גבוה, בגלל הצורך בפיתוח אפליקציות, תחום שהינו זללן משאבים.

החברה שלה עושה פרויקטים אמיתיים בזה אחר זה, תופעה כאמור ייחודית עדיין לתחום. לכן היה לי כל כך מרענן לשמוע את הפרזנטציה שלה, שניתנה לאחרונה ב - Power to the Pixel בלונדון. היא יורה את מילותיה בקצב גבוה, לא מהססת לרגע ומראה דוגמאות חיות + מספרים משכנעים. הוידאו נמצא כאן בהמשך, בינתיים אסכם את הדברים עם מעט תובנות.

טרנס מדיה בעיניה היא דרך לספר סיפור בצורה דיגיטלית, תוך שימוש מושכל במדיום המתאים (משחקים, חידונים, סקרים, מפות וכו׳). הבסיס הוא תמיד הסיפור, אותו יצור שלא השתנה אלפי שנים, עוד לפני המצאת הכתב, רק שהוא מקבל משמעות רחבה יותר בזמן המעבר לדיגיטל.

הדוגמה

הסיפור עליו היא בחרה לדבר היה של אפליקציה שנוצרה עבור סדרת הטלוויזיה מ - 2010 ״שרלוק,״ סדרה שהמשיכה ב - 2012 ו - 2014. היא היתה הדרמה הנצפית ביותר בבריטניה מאז 2001 ונמכרה ל - 200 תחנות טלוויזיה ברחבי העולם.
 
המשתמשים באפליקציה מורידים כמות אדירה של קבצי וידאו, חלקה מתוך הסרט וחלק יוצר עבור האפליקציה. תפקיכם הוא לעזור לשרלוק לפתור את התעלומות. אתם יכולים לשמש כמודיעים ברחובות לונדון או ממש להשתתף בפענוח המסתורין, על ידי תשומת לב לרמזים השתולים בוידאו. 
למרות המראה התקופתי, מוטלות עליכם משימות מודרניות, כפענוח קבצי אודיו שבורים, הרכבת תמונות מפוקסלות וגם פריצה למחשבים. במאמר מוסגר אציין כי זוהי דיגיטציה של משחקי מציאות חליפית (Alternate Reality Games), בהם המשתתפים דוהרים ברחובות אמיתיים ומלקטים רמזים אמיתיים משלטים, שמות רחובות ופתקים מוסלקים, ממש כמו במשחק סימני דרך.
באפליקציה הזו, השיטוט ברחובות לונדון נעשה באופן וירטואלי, מה שמאפשר לאפליקציה להיות בינלאומית והיא אכן היתה כזו, כאשר הגיעה למקום ראשון בתחומה (משחקי וידאו) ביותר משלושים מדינות.
המשתתפים יכולים לנוע בעיר לונדון ברגל, במוניות או ברכבת התחתית, להגיע למקומות, לשמוע עדים, לצבור נקודות (יתרון על שחקנים אחרים) וכספים (באמצעותם ישלמו על תחבורה למשל) ולבנות פאזל של פתרון התעלומה.
בנוסף, האפליקציה מכילה משחקים, שבתורם מסייעים לכם לפתור את החידות, כמו למשל נגן אודיו שמאפשר לכם להריץ קטעי שמע במהירויות שונות עד שתצליחו להגיע למהירות בה הטקסט מפוענח, אפליקציית עריכת תמונה שמאפשרת לכם לסלק את הפיקסלים שמאחוריהם נמצא מידע קריטי ועוד. 
כל המידע שנצבר במהלך המשחק נמצא מאורגן במוחו של שרלוק, שהוא המוח שלכם למעשה, המכונה Mind Palace.
אה, ועוד פרט חשוב: האפליקציה פורסמה לא רק באנגלית אלא גם בסינית.
סתם, חשבתי שאולי יהיה לכם קל ונעים יותר בשפה זו.
צפו בוידאו קצר על האפליקציה:


המודל הכלכלי

בתחילה, הופצה האפליקציה בתשלום נמוך של 3 פאונד. וילסון מספרת שהאוהדים המושבעים, שהיו הראשונים לרכוש אותה, היו מוכנים על פי סקרים גם לשלם יותר, אבל בחברה לא רצו להגיע רק למשוגעים לדבר, אלא לציבור רחב יותר.
אחר כך המחיר הורד, כאשר האפליקציה הוצגה בפסטיבל החשוב ביותר בעולם כיום לטרנס-מדיה, South by Southwest. מספר המתקינים את האפליקציה קפץ תוך יום אחד עקב הורדת המחיר.
מאוחר יותר (אנחנו מדברים על תקופה של פחות מחצי שנה בסך הכל) המודל הפך להיות Freemium, בו הוא נמצא כיום.
המונח Freemium, למי שלא מכיר, הוא משחק מילים בין חינם לפרמיום והוא מתייחס לכך שחלק ניתן בחינם ותכונות מתקדמות או תוכן רב יותר מוצע בתשלום. אתרי פורנו עושים זאת כאשר הם מציעים סרטים ברזולוציה גבוהה יותר למנויים משלמים, תוכנות מציעות תכונות נוספות כסטטיסטיקה, גרפיקה עשירה יותר וכן הלאה. באפליקציית שרלוק הולמס, ניתנות למשתמש שתי תעלומות בחינם. תעלומות נוספות, הן הפרמיום, בתשלום.

האם אלו שתי האפשרויות היחידות? תשלום ו - Freemium?
בהחלט לא.
וילסון פורשת במצגת שלה (כאן למטה) את מפת המודלים הכלכליים הנוספים של פרויקטים מסוג זה:
ישנם כאלו שמיועדים להשיג מטרה שלישית, כמו חשיפה גבוהה או פרסום ואז יש תמריץ להפצה חינמית, כאשר המימון מגיע ממקום אחר.
דבר זה נכון לפרויקט ההולנדי שהיא מראה במצגת שלה (מאוד מקאברי, מומלץ בחום). לפרויקט עצמו לא היה מודל הכנסה, אך הוא קידם סדרה אחרת טלוויזיונית ועזר לבנות דימוי גבוה לרשת הטלוויזיה ההולנדית. 
לפעמים הרעיון הוא לטובת שינוי חברתי ואז המימון הוא ציבורי, כמו של כל תוכן טלוויזיוני או רדיופוני, שהמדינה משקיעה בו. דוגמה לכך היא בפרויקט המדהים של ערוץ 4 הבריטי, השווה פוסט בפני עצמו (ולכן לא ארחיב כאן עליו יותר מדי). באותו פרויקט, אזרחים התבקשו לסייע לסדרת תחקירים טלוויזיונים בתחום הנדל״ן, מה שסייע בהמשך למציאת דיור למאות אלפי משפחות (!). האמת היא שזה הדהד לי קצת את ״שידור חוקר״ הוותיקה, שאיתרה עבריינים על ידי שידור שחזור של פשע, רק שכאן הדבר לא נעשה באופן חד פעמי בשידור אחד, אלא באמצעות אפליקציה.

מודל נוסף הוא זה של החסות, הוא המודל העדיף על פי וילסון, שכן הוא מובטח בדרך כלל מראש, המספריפ ידועים ולכן אפשר לתכנן איתו תקציב. את הפרויקט ההולנדי למשל מימנה רשת הכריכים Subway.

חשוב לציין שמודלים של הכנסה עקיפה (כלומר, לא הכנסה דרך מכירה של תוכן בתשלום) לא ניתנים רק לסיכום במילה "חשיפה." גם לחשיפה יש סיווגי משנה, כמו הרצון לחזק מעורבות עם מותג או דמויות בסיפור, ליצור מודעות שתביא להכשרת הקרקע להמשך ההפקה, ליצור תודעה של שינוי ועוד.

 צפו במצגת המלאה של ג׳ניפר וילסון:

Posted in הפצה דיגיטלית, ניו מדיה

30דצמבר

האם הטלוויזיה בישראל משתנה סוף סוף?

לא בטוח שסלקום TV היא הבשורה לא ציפינו

האם הטלוויזיה בישראל משתנה סוף סוף?

סלקום הודיעה על השקת ערוצי תוכן. בפועל, זוהי הזרמת תוכן טלוויזיוני דרך תשתית אינטרנט. המימשק נראה על פניו נעים לעין ונוח לשימוש. סלקום השקיעה זמן רב וכנראה ממון לא מבוטל בבניה של המימשק הסינכרוני, כלומר - תכניות שהתחלתם לצפות בהן בטלוויזיה בבית, ניתנות להמשך צפיה מאותה נקודה מהמכשיר הנייד, שזוכר איפה הפסקתם.
בישראל יש אנשי מקצוע מעולים בתחום העיצוב, התיכנות וחווית המשתמש והתוצאה נראית כזו.
עד כאן, הכל טוב. זה החלק הקל.
עכשיו ניכנס לחלקים המאתגרים יותר: כסף ותוכן.


כסף

הערוצים, או טלוויזיה אם תרצו, מתומחרת עם השקתה ב - 100 ש"ח לחודש (כל המחירים כאן עוגלו כלפי מעלה לערכם האמיתי. לא רוצה להיות שותף לאחיזת העיניים של ה - 99).
זהו מחיר שלמרבה הבושה נחשב שובר שוק בישראל. הוא גבוה פי שתיים וחצי ממנוי Hulu Plus או נטפליקס, אבל הי -- This is not America, כמו ששרים דיוויד בואי ופט מאת'יני. 

כתבה מצוינת ומקיפה של מירב קריסטל ב - ynet משווה במחיר של סלקום לעומת הדואופול של יס והוט. אמנם קשה להגיע לשורה תחתונה בגלל ריבוי האופציות (עם או בלי מנוי VOD וספורט פרימיום), אבל אל מול ה - 342 ו - 315 ש"ח של הוט ויס, המחיר של סלקום נראה באמת זול, פחות משליש.
הוסיפו לזה את העובדה שבטלוויזיה של סלקום לא חייבים דמי התקנה והפער אך גדל, אם כי מדובר בתשלום חד פעמי וכמו כן - אנשים רבים יזדקקו להתקנה.

תוכן

אותי הנושא הזה מענין יותר. אני גם חושב שיש לו משמעות גדולה יותר וכל זאת למה?
כי טלוויזיה אינה רק מוצר מדף אחיד, בניגוד למשל לטלפונים סלולריים או שירותי אינטרנט תשתיתיים. השוני בתוכן עושה את ההבדל ועשוי להפוך את ענין המחיר לבלתי רלוונטי, ממש כך.
רוצים דוגמה? - בבקשה: לקוחות HBO משלמים בממוצע 15$ לחודש. מבחינה כמותית, מדובר במנוי שמספק הרבה פחות שעות תוכן מאלו של הולו או נטפליקס, שהוזכרו קודם ועולים בממוצע 11$ לחודש (נראה מצחיק לעומת המחיר ה"מדהים" של 100 ש"ח לסלקום, אה?).
אבל מליוני מנויי HBO ממשיכים לשלם את דמי המנוי האלה בגלל התוכן. ל - HBO יש יד זהב בבחירת תוכן וזכיה בפרסי אמי, כפי שגם מנהל נטפליקס ריד הייסטינגס הודה בטוויטר.

התוכן של סלקום

מצטער חברים, אבל מדובר בפיהוק. שום בשורה או חדשנות: הערוצים הכלליים הזמינים בעידן, זה ברור. ערוצי וידאו באינטרנט שממילא זמינים לכולנו כמו הוידאו של גלובס, יוטיוב והוידאו של ynet.
תכניות ילדים וטבע, הרגילות ויש לומר גם אהובות.
כמות הערוצים הכוללת נמוכה יותר מזו של הוט ויס. בסלקום טוענים שהצרכנים ממילא צופים במספר קטן מאוד של ערוצים וכל השאר נועדו ליצור אשליה של שפע. זה ידוע גם בתור חוק ה - 80-20, על פיו 80% מהצרכנים צופים ב - 20% מהתוכן המוצע. בכתבה הנ"ל ניטש ויכוח סוער על טיב ואמינות הנתונים האלה, כאשר הוט ויס טוענות למספר גבוה של צופים גם בערוצים כמו CBS Reality, אותו אין ולא יהיה לסלקום.
לא משנה בכלל. בעייני הוייכוח הזה מיותר ומיד אסביר למה:

בסלקום לא מנסים להמציא את הגלגל מחדש מבחינת תוכן. קונים מאותם ספקים ומפיצים (האחים אדרי וענני תקשורת) ופשוט מתחרים על תגית המחיר, מתוך ידיעה שהביסלי אותו ביסלי בכל חנות. זה כמו לפתוח רשת שיווק חדשה ולמכור את אותם מוצרים בכמה גרושים פחות. לרמי לוי זה הצליח. אולי יצליח גם לסלקום?

רגע

בואו נמשיך עם האנלוגיה לרשתות השיווק: מה מאפשר לרמי לוי למכור במחירים נמוכים יותר?
ראשית, לא תמיד הוא יכול. לפעמים הוא מפסיד וסופג. כלומר, לא כל מה שאנחנו רואים מייצג הצלחה לאורך זמן. רק מזכיר את הנקודה.
שנית, עלויות התפעול אצל רמי לוי ודומיו נמוכות יותר: דמי שכירות נמוכים יותר בזכות מיקום מחוץ לעיר, פחות השקעה בעיצוב מדפים, צפיפות יותר גבוהה, פחות דיילי מכירות, השקעה במוצרי White Label, המכונים בישראל מותג הבית ועוד.
המכנה המשותף לכל אלה הוא, שמבחינת הצרכן הנבון והמודע, התוצאה היא אותה תוצאה מבחינת איכות המוצר.

האם זהו המצב עם סלקום?

דמי השכירות הנמוכים יותר שמשלם רמי לוי הם ברי השוואה לתשתית האינטרנט, הזולה משמעותית מרוחב הפס הלוויני של יס או מהעלויות המטורפות של הנחת כבלים של הוט.
הצרכן צריך לנסוע במכוניתו אל סניף רמי לוי, אבל זהו מחיר נמוך יחסית, בהינתן שלמשפחות רבות בישראל יש רכב אחד לפחות והן נמצאות ממילא מחוץ לעיר חלק מהשבוע. לעומת זאת, במקרה של סלקום, צפיה חלקה באינטרנט מחייבת השקעה לא קטנה בתשתית אינטרנט ביתית גדולה יותר ועשויה להיתקע בפקק תנועה אם בני הבית מבקשים לבצע מספר צפיות ופעולות אינטרנט אחרות בו זמנית.

חשוב לי להבהיר: אין לי טלוויזיה כבר שנים. היא גם לא חסרה לי. אבל פסיכולוגית, אני וגם הילדים שלי מוכנים ואפילו מצפים לעיכובים בזרימת הוידאו מדי פעם בצפיה באינטרנט. זה נראה לנו הגיוני.
אבל אף אחד מאיתנו לא מוכן לקבל עיגול מסתובב של אגירה (buffering) כאשר מדובר בטלוויזיה.
ומאחר שהטלוויזיה של סלקום עושה הכל כדי להיראות כמו טלוויזיה, הציפיות ממנה בהקשר זה תהיינה תואמות, כלומר שלא תהיה לעולם המתנה ושבמקביל - האיכות תהיה גבוהה ללא פיקסלים נראים לעין. 

ההחמצה

לדעתי, לפחות עד עתה, סלקום החמיצה נקודה חשובה בזה שתקפה רק את חזית המחיר.
ראשית, משום שכפי שציינתי, צרכנים רבים עלולים לגלות לאכזבתם שלא מדובר באיכות הטכנית שמבטיחים הכבלים והלווין.
שנית, משום שסלקום לדעתי וויתרה על האפשרות להרחיב את הספקטרום של התכניות הנצפות, מתוך הנחה (אולי נכונה?) שהצרכן הישראלי נעול על תוכן מסוג מסוים וזהו.
אני מניח שבסלקום חוששים מהצורך לחנך את הקהל. גם לא רוצים להשקיע בייבוא תוכן, מה שמחייב אנשי רכש וכן השקעה בתרגום ודיבוב.  
לדעתי ההיסוס, דווקא בנקודה הזו, יהיה בעוכריהם. לו אני במקומם, הייתי משקיע קצת פחות בטכנולוגיה ומוותר למשל על הצפיה הסינכרונית, ומשקיע יותר בחדשנות התוכן.
אבל אף אחד לא שאל אותי:)

Posted in הפצה דיגיטלית

02דצמבר

אמאל'ה: 300 שעות מועלות ליוטיוב כל דקה

המספר הזה כשלעצמו אולי לא מפתיע, במובן זה שהיינו מאמינים כל מספר על יוטיוב. לא צריך להיות גאון כדי לראות מה שמתחולל שם ואת המימדים שלו.
מה שבהחלט מדהים היא התחדדות הגרף במונחים של זמן: רק במרץ 2013, כלומר לפני 18 חודשים בלבד (המון במונחי אינטרנט), כמות השעות לדקה היתה 100, כלומר היא גדלה פי שלושה, ל - 300 שעות כל דקה.
והנה הגרף הפראי:

 

מסקנות? - וידאו הפך לשפת דיבור, טענה עליה אני חוזר (בכתב...) כבר זמן רב.
התחרות גברה ויותר קשה להתבלט מצד אחד, אבל נוצרות יותר הזדמנויות מצד שני. ההצלחה של ערוצי נישה סהרוריים נותנת תקווה שיש מקום לכולם, או במילים אחרות, הזנב הארוך מתעבה.

תאוריית הזנב הארוך כזכור מתארת תופעות של פופולריות במקומות שונים, אולם באה לידי ביטוי בעיקר באינטרנט: פורטלים, כגון יוטיוב, מכילים כמות עצומה של סרטונים בעלי פופלריות נמוכה וכמות מאוד קטנה של סרטים בעלי פופולריות גבוהה.
בעולם המדיה הישנה, אין סיכוי לסרטונים בעלי פופולריות נמוכה לשרוד. בטלוויזיה למשל, בגלל העלויות הגבוהות, רק תוכן בעל פוטנציאל פופולריות גבוהה ימצא דרכו לשידור בכלל ולפריים טיים בפרט. יוצאי הדופן שאנחנו רואים בטלוויזיה, כגון סרטי תעודה ארוכים, נמצאים שם ב - 99% מהמקרים כי המחוקק מכריח את הערוצים לשדר מיכסה מסוימת.

באינטרנט לעומת זאת, בגלל האופי המיוחד של המדיום, אותה פופולריות נמוכה יכולה להיות מתורגמת להרבה מאוד אנשים בקצה הדרך. מליונים אפילו.

הענין משתלב עם מגמות עולמיות נוספות:
* עליה בצפיה בוידאו באינטרנט ממכשירים סלולריים.
* עליה דרמטית בכמות מכשירי הסלולר החכמים גם באוכלוסיות עניות במדינות מתפתחות.

או במילים אחרות: עשרות מליוני אנשים מצטרפים למעגל צרכני הוידאו.
האם יש כאן הזדמנות ליוצרים? בהחלט כן.
חשבו על מה שאתם טובים בו, התמקדו בו ושדרו לעולם תוכן עקבי באופיו. הצופים כבר יבואו.

Posted in הפצה דיגיטלית

16נובמבר

סרטים ויראליים: התגלו האחראים לנגיף

18% ממשתמשי האינטרנט אחראים ל - 83% מהשיתופים

סרטים ויראליים: התגלו האחראים לנגיף

איך נוצר סרט ויראלי? - בדרך כלל ההתמקדות היא בשאלה איך ליצור אותו מבחינת התוכן.
קדם ההנחה היא שישנם סרטים מסוימים, שכאשר יווצרו בתנאים מסוימים ויועלו ליוטיוב ברגע המסוים יהיו ויראליים, כלומר יתפשטו כאש בשדה קוצים על ידי העברה מפה לאוזן בגרסה האינטרנטית של הביטוי, המכונה "שיתוף."

ובכן, הכל נכון: תוכן, עיתוי וגם היסטוריה של מעלה הסרט הם תנאים קריטיים. איכשהו, נהוג להניח שהשיתוף, אותה תכונה הכרחית של הפצה אינטרנטית, מתרחשת מעצמה, כאילו משהו הטבוע בסרט גורם לנו באופן בלתי רצוני לרוץ לספר לחבר'ה, שרצים לספר לחבר'ה שלהם וחוזר חלילה.

גלדוול צדק !

המשפט הזה, שבחוגים מסוימים נאמר בהקשר הרב כהנא, נכון בהקשר ההפצה הויראלית למלקולם גלדוול, עיתנואי, סופר והוגה דעות. גלדוול טען, כי סוד ההפצה הויראלית הוא בהגעה למנהיגי דעת קהל, קובעי טעם, אנשים שיש להם  שובל ארוך של עוקבים, שמספיק הינף עכבר שלהם כדי שעדר שלם יצפה באופן אובססיבי בכל וידאו שהוא (או יקרא מאמר, או יצפה בתמונה) כמו ג'וק מסומם בבקבוק (הפעם אני נזקק לפראפראזה על רפול).

בספרו The Tipping Point (תורגם בעברית לנקודת המפנה בהוצאת ידיעות אחרונות) משנת 2000, ניסה גלדוול להתחקות אחרי חוקיות ההתפשטות של תופעות חברתיות מסוימות (לא רק אינטרנטיות). איך משהו מסוים הופך לרווח, ללהיט, למשהו שכולם מדברים עליו או עושים אותו? הוא מנסח מספר כללים, ביניהם חוק המעטים (The Law of the Few), על פיו תנאי מוקדם להפצה של רעיון הוא קיומם של אנשים בעלי כשרון חברתי יוצא דופן לסחוף אחריהם אחרים.
שימו לב, הוא דיבר על אנשים בודדים, לא על מערכות ולא על קמפיינים משומנים (אתם שמעתם את זה בעיתונות בכלל וישראל היום בפרט?).

כבר קמו מערערים על גלדוול, בראשם חוקר השיווק ג'ונה ברגר. ברגר מונה סיבות אחרות להפיכתו של וידאו לויראלי. הוא אינו פוסל את מובילי דעת הקהל כגורם להפצה, אבל מאמין כי ישנם גורמים נוספים כמו האסוציאציות שהוידאו מעורר, האקטואליות שלו לאירועי השעה (מה שמכונה Tent Pole Marketing) והאופן בו הוא מציג אותנו בעיני חברינו כאשר אנחנו משתפים אותו (נוכל להיתפס כמעודכנים כאשר נשתף אותו. כלומר הוידאו עוזר לנו למצב את עצמנו בעיני חברינו).

המחקר

מחקר שנערך על ידי Unruly קובע, באופן מדהים למדי, כי 17.9% בלבד מהמשתמשים חורצים את גורלו של 83% מהוידאו הפרסומי באינטרנט. זוהי קבוצה המכונה משתמשי על: Super users. על פיהם יישק דבר.
אחד הדברים היפים באינטרנט הוא, שמדובר בקבוצה המגוונת ביותר בעולם. הם לא עיתונאים, לא אילי הון, לא פוליטיקאים, לא ידוענים (כלומר, ידוענים בהחלט, אבל לא מתחום הבידור אלא איש או אישה בתחומם), לא תראו אותם על שטיחים אדומים בקאן ובאוסקר, הם לא מתחתנים זה עם זה, לא הולכים לאותם בתי קפה, משחקי כדורגל ותצוגות אופנה, לא עושים סמים יחד ולא רוקדים על אותה יאכטה. למעשה, הם כלל לא יודעים שהם חלק מקבוצה, שכן מבחיתנם, קהל האוהדים שלהם (חברים, עוקבים וצופים) הוא המילייה האמיתי שלהם.

  • 42% מהשיתופים נעשים תוך 3 ימים מההעלאה.
  • 60% מהשיתופים נעשים דרך פייסבוק.
  • טוויטר אחראי ל - 13.8% מהשיתופים.
  • גוגל פלוס אחראי ל - 9.3%. תודו שזה יותר ממש שחשבתם, אם אתם מכירים בכלל את גוגל+
  • 5.7% מהשיתופים נעשים דרך הרשת החברתית טמבלר (tumblr)
  • שמחה שהוידאו גורם, היא אחד הגורמים המרכזיים להפצה של סרטון

להורדת המחקר על שיתוף וידאו

Posted in הפצה דיגיטלית

25אוקטובר

למי יש יותר גדול: טלוויזיה מול אינטרנט

האם הטלוויזיה נחלשת? מתחזקת? ואיך מודדים?

למי יש יותר גדול: טלוויזיה מול אינטרנט

זוהי שאלה שהבלוג הזה סוקר מדי פעם כדי לבדוק מגמות. הפעם, מדובר בסקר גדול במיוחד, שנערך על ידי חברת המחקר TNS ב - 50 מדינות, כולל ישראל והקיף 55,000 איש.

הטלוויזיה עדיין חזקה

באינדונזיה למשל, 90% מהתושבים צופים בטלוויזיה, כמו בישראל של שנות התשעים. רק 6% צופים בוידאו באינטרנט, נתון נמוך מאוד יחסית לעולם.

ובקצה השני?
ישראל!
"רק" 68%. עדיין הרבה מאוד ישראלים צופים בטלוויזיה. פחות מכל המדינות האחרות שנסקרו (הממוצע הוא 88%).

הנתון המענין באמת

כמה צופים בטלוויזיה זה רק חלק מהסיפור.
הסיפור האמיתי הוא כמה צופים במקביל גם בוידאו באינטרנט. האם זה חייב להיות באותה שעה? לא בהכרח, אבל מה שמשנה הוא שבמסגרת יממה נתונה, אנשים צופים במדינות רבות גם בטלוויזיה וגם בוידאו באינטרנט ולפחות חלק מהזמן, הם צופים בו זמנית בשניהם.

בקולומביה למשל, 83% מהתושבים צופים בטלוויזיה, 21% יותר מישראל, אבל במקביל 33% צופים בוידאו באינטרנט, בניגוד ל - 23% בישראל.
במילים אחרות, התופעה המכונה Second Screen תופסת תאוצה במקומות רבים בעולם (חוץ מקולומביה, גם איטליה, טיוואן ומעל כולן רוסיה). על פי הסקר, מדובר ב - 60% מצופי הטלוויזיה.

הבהרה חשובה: מדובר בסוג התוכן ולא במכשיר. 
כלומר - היום כידוע ניתן לצפות בתוכן שמקורו באינטרנט בטלוויזיה ובמקביל ניתן לצפות במחשב בתוכן שמקורו בערוצי טלוויזיה. הסקר אינו מתייחס לעובדה זו, שהופכת טריוויאלית יותר ויותר. מה שמשמעותי באמת הוא מקורו ואופיו של התוכן: אצל יוטיוברים עצמאים או טאלנטים, ערוצים וחברות הפקה מקצועיים.

Posted in הפצה דיגיטלית

24אוקטובר

למה חשוב לתרגם ביוטיוב לשפות נוספות פרט לאנגלית

למה חשוב לתרגם ביוטיוב לשפות נוספות פרט לאנגלית

כשישראלים חושבים על קהל בינלאומי לסרטים או קטעי הוידאו שלהם, הם בדרך כלל חושבים על אנגלית. על פניו, זה נשמע הגיוני: אנגלית היא השפה הרשמית הבלתי רשמית למפגש של שני אנשים שאינם יודעים זה את שפתו של זה ברוב העולם. בנוסף, רוב הישראלים יודעים אנגלית ברמה סבירה ומעלה. לכן, הגיוני שאם נרצה לתקשר עם רוסים, גרמנים וארגנטינאים, ניצור סרט עם תרגום לאנגלית.
עד כאן המחשבה המקובלת.

אז שימו לב לסטטיסטיקה המהממת הבאה (מקור: RealSEO):

  • פחות מ - 27% ממשתמשי יוטיוב מדברים אנגלית כשפה ראשונה.
  • 80% מצופי יוטיוב באים מחוץ לארה"ב. מתוכם, 67% מארצות שאינן דוברות אנגלית כשפה ראשונה (האחרות, המשלימות את ה - 80%, הן אנגליה וקנדה).

אז אם אתם בענין של קהל ישראלי (כמוני למשל), הכל בסדר. אבל אם אתם רוצים לפנות לקהל בינלאומי, זכרו את שאר העולם.
כל מי שעוסק בקולנוע יודע שתרגום כרוך בעבודה רבה והוא יקר. אלא שעבור קטעי וידאו קצרים, מה שלא תהיה מטרתכם (לשווק, להצחיק, להשפיע, לחולל שינוי, לבסס את מעמדכם כבעלי סמכות), הענין לא מסובך מדי ויוטיוב וגם וימאו מציעים כלים נוחים לשילוב כתוביות בסרט.

החשש

כל מי שעוסק בויאדו באינטרנט באופן מקצועי יודע, שיוטיוב מוריד דירוג ובמקרים מסוימים אפילו סוגר ערוץ שלם, אם אותו וידאו מפורסם מספר פעמים תחת מסווה, למשל דרך ערוצים שונים או עם כותרת אחרת.
החדשות הטובות הן, שהדירוג לא יורד במקרה של פרסום הוידאו בשפות שונות.
כלומר: ניתן ליצור וידאו אחד עם ערוצים שפות שונים, אבל אז שכרכם יוצא בהפסדם כי כותרת הוידאו היא באנגלית, מה שמפיל על הדרך חללים שמבחיתנם אנגלית היא מחוץ לתחום.

במקום זאת, תוכלו להעלות את הוידאו עם הכתוביות בספרדית כוידאו נפרד ועם כותרת ותיאור בספדרית. יוטיוב אינו מוריד דירוג על מעשה כזה, למרות שהתוכן נשאר זהה.

אילו שפות

כצפוי, גרמנית, צרפתית וספרדית נמצאות בראש. גם בגלל כמות הדוברים וגם בגלל תרבות דיגיטלית מפותחת. גם קוריאנית ופורטוגזית (ברזליאית) נמצאות במקום גבוה. ניתן למצוא מתרגמים רבים במחירים סבירים עבור כל השפות הנ"ל ,פרט לקוריאנית.

איך עושים את זה

ביוטיוב, הולכים למנהל הסרטונים, בוחרים בהוספת כתוביות, שם ניתן להוסיף כתוביות במקום על ידי הקלדה או על ידי ייבוא קובץ SRT, שמיוצר על ידי תוכנות רבות בחינם ונחשב לסטנדרט העממי של קבצי התרגום. כאן ניתן לקרוא הסבר קצר וממצה ואפשר גם לצפות בוידאו שבהמשך (שהוא אחד הסרטונים המוזרים שראיתי):

בוימאו כמות הפורמטים של קבצי התרגום גדולה מאוד, מה שנוח עבור מי שבא מהתחום המקצועי ויצר תרגום בחברה מתמחה. בניגוד ליוטיוב, אין בוימאו אפשרות ליצור תרגום בתוך הפלטפורמה ועליו להיות מיובא. הקישור הבא מסביר בפירוט רב איך לשלב תרגום בוימאו.
מאחר שמדובר בפונקציה חדשה יחסית בוימאו, שמשולבת בנגן החדש בו הם מתגאים (בצדק), הם גם יצרו סרטון יצירתי לכבוד הענין:

Posted in הפצה דיגיטלית

13אוקטובר

מעלי סרטונים יצטרכו להצהיר אם קבלו על כך תמורה כספית

רגולציה עצמית מפתיעה של אתר Twitch

מעלי סרטונים יצטרכו להצהיר אם קבלו על כך תמורה כספית

סקירת מוצרים וסרטוני הסבר על כל דבר שאפשר להעלות על הדעת, הם ז'אנר מאוד פופולרי. סקירת מצלמות, סקירה והסבר על שיטות טיפוח יופי, שיעורי מוסיקה לאלפיהם, תיקון מכונית, צביעת בית ועוד ועוד, בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת.
החברות המסחריות ערות לתופעה הזאת ומציעות לא פעם לאנשים מובילים בתחומם, לסקור מוצר שלהם בתשלום. המצב כיום ביוטיוב למשל הוא, שיוצרי סרטונים כאלה אינם מחוייבים על פי מדיניות האתר להצהיר על כך שקבלו תמורה. יש אמנם הנחיה כזו מטעם הרשות הפדרלית לסחר (FCC), אך יוטיוב עצמם לא אוכפים את המצב.
יוצאי הדופן עושים זאת על דעת עצמם, כמו למשל JuicyStar07, הלוא היא Blair, גורו טיפוח יופי, שמזכירה בטקסט המלווה את הוידאו שקבלה חסות מ - Schick, אם כי היא מציינת שהדעות הן עצמאיות שלה.

החבר'ה הטובים

מי שיוצא דופן בהקשר זה הוא האתר Twitch. מנהלי האתר החליטו על דעת עצמם שמעתה יחייבו מעלי סרטונים להצהיר אם קבלו תמורה כספית על קידום וידאו. אתר Twitch מציד סרטונים בהם שחקני וידאו און ליין מתעדים את עצמם משחקים. כן, זה משעמם כמו שזה נשמע, אבל זהו אחד האתרים המצליחים בעולם, כי זמן השהיה בו מול מסך של נגן אחד הוא מעל ומעבר לממוצע המקובל באתרים בכלל ובאתרי וידאו בפרט. כל כך מצליח, שנמכר לא מזמן במליארד דולר.
מרקו די-פייטרו, סמנכ"ל השיווק, מסביר בפוסט ארוך מה עומד מאחורי מדיניות השקיפות הזו. לדעתו, משתמשים סומכים על יוצרי סרטים ומקבלים את דעתם כנקיה. כדי לשמר מעמד זה, יש לקבע בכללים את האמינות המתמשכת של יוצרי הוידאו.

יש כאלו שחושבים שצריך לתת למשתמשים להחליט לבד. אני מנחש שאותם אנשים הם אינטרסנטיים ושגילוי נאות פוגע להם במכירות.
אלא שאותם אנשים היו מאוד מתרגזים אם יצרני מזון היו מסירים את תאריך התפוגה של המוצרים כי "צריך לתת לציבור להחליט לבד, אנשים הם מספיק חכמים." הם גם היו עומדים אובדי עצות בצומת סואן בו אין רמזורים, רק כי מישהו החליט ש"אנשים יכולים להסדיר לבד את התנועה בהסכמה הדדית."

 את האנלוגיות האלה אגב, אני חייב לד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, חוקרת תקשורת בכירה ומחברת מחקר יישומי על תוכן שיווקי בישראל. במחקר היא קוראת לרגולציה, שלפחות תאסור על תוכן כזה בתוכן חדשותי ובתוכן המופנה לילדים. בשאר המקומות היא מבקשת לסמן אותו באופן ברור.

[אנקדוטה: הבת שלי שיחקה עד לפני כמה דקות במשחק אינטרנט און-ליין ישראלי מפורסם. היה בכל פינה תוכן שיווקי אגרסיבי של מותג מזון ישראלי מוביל. הבת שלי אמרה בתמימות: אבא, אתה חושב שהם (חברת המזון) שלמו על זה?... - וזה עוד אחרי שהסברתי לה מהו תוכן שיווקי. אני מניח שילדים אחרים מודעים לכך עוד פחות, אז קל וחומר מי שנחשפה, ועדיין לא משוכנעת עד הסוף שמנסים למכור לה]

גילוי נאות, אם כבר מדברים: הפקתי וביימתי סרט המסביר מהו תוכן שיווקי. זהו סרט אינטרקטיבי ואפשר לראות אותו ולקרוא עליו כאן באתר.
גילוי נאות 2: הפוסט הזה מבוסס (אם כי הוספתי עליו רבות) על פוסט שפורסם ב - ReelSEO

Posted in הפצה דיגיטלית

07אוקטובר

איך להרוויח כסף מוידאו ביוטיוב

לקראת מאמר מקיף בנושא

איך להרוויח כסף מוידאו ביוטיוב

שלוש הערות מקדימות מאוד חשובות:

  • כן, אפשר לעשות כסף מוידאו ביוטיוב
  • זה לא טריוויאלי וצריך להתייחס לזה ברצינות
  • הפוסט הזה הוא רק הקדמה למאמר ארוך ויסודי שיהיה בקרוב בנושא.

אז ככה

יוטיוב משלמים ליוצרי תוכן, כלומר מי שמעלים וידאו ליוטיוב. קראו כאן הסבר של יוטיוב עצמם.
תנאי סף הוא שהוידאו יהיה שלכם או שתהיינה לכם זכויות מלאות על כל חלקיו, כולל מוסיקה, צילומי עמודים מספרים וכו'. יש עוד מיני הסתיגויות כמו הסכמת מצולמים, אבל זה לא כל כך קשור ליוטיוב ויותר מאפיין טלוויזיה.
אתם צריכים להיות מוטרדים בעיקר ממוסיקה.
הסבר מפורט של יוטיוב על התנאים לכניסה לתכנית השותפים נמצא כאן.

אחרי שהעליתם קצת תוכן (הגדרת הכמות משתנה כל הזמן), תוכלו להגיש בקשה להצטרף לתכנית השותפים של יוטיוב.
זה אומר שמכל פרסומת שמוצגת בסרטון שלכם או לצידו וקשורה אליו, תרוויחו 55% (נכון לעכשיו).

האם מכל תצוגת פרסומת מרוויחים?
לא בדיוק.
באינטרנט נהוג לשלם סכום קבוע עבור כל אלף חשיפות של פרסומת (CPM). כל מה שנופל באמצע לא נחשב. תופתע אולי אם עוד לא ניסיתם, אבל לא קל להגיע לאלף, קל וחומר למליון.
יתר על כן, אם המשתמש הפעיל חוסם פרסומות או שהפרסומת לא עלתה בנייד, הצפיה לא נחשפת כחשיפה לפרסומת.


לא קל אבל אפשרי
אם מעלים תוכן בקצב קבוע, מתישהו הנוכחות שלכם הופכת מורגשת. מומלץ לפיכך לבחור נושא, כל נושא, העיקר שיהיה לכם מה לומר עליו באופן שוטף ומתחדש, ולהתחיל להציף אותו לעולם.
כדאי מאוד שזה יהיה באנגלית. אגב, אין מה לחשוש ממבטא ישראלי: היו-טיובר הכי מצליח נכון לשעת כתיבת שורות אלה הוא בחור שוודי עם מבטא בולט, הלוא הוא PewDiePie.

כמה

הערכות מדברות על כך ש- PewDiePie למשל מרוויח כ - 60,000$ כל חודש. זהו סכום גבוה מאוד ויש לזכור שהוא מקבל עשרות מליוני צפיות, כי הצפיות מצטברות גם עבור וידאו ישנים יותר שהעלה (נכון גם עבורכם. נתון מעודד).
האתר SocialBlade עורך סקירות קבועות כאלה ומדרג את המרוויחים הגדולים.

עוד? במאמר בקרוב... שיכלול גם פרקטיקות מעשיות, עדויות, יתרונות וחסרונות.

Posted in הפצה דיגיטלית

28ספטמבר

הצפיה הממוצעת היומית בנטפליקס עברה את 90 הדקות

ורק אצלנו עוד נצמדים לטלוויזיה המסורתית המטופשת

הצפיה הממוצעת היומית בנטפליקס עברה את 90 הדקות

הנתון הזה לא פחות ממדהים: בעוד שבישראל, אזרחים שטוענים שהם לא פראיירים נלחמים כדי לשלם יותר מ - 200 ש"ח לחודש לספק שמצפצפף עליהם ומעמיס עליהם טונות של ערוצים שאין בהם צורך + וי.או.די מסורבל מבחינה חוויתית, בארה"ב מליוני צופים כבר עברו לנטפליקס ב - 8-12 דולר לחודש.

ולא עברו אליו כאל מקום אנין לצפות בו בסרט פה, סרט שם אלא ממש אמצו אותו כטלוויזיה: 93 דקות צפיה בממוצע כל יום!
הי, זה כבר מתקרב לתואר המכובד "בטטה" המיוחס לצופים כבדים.

ולא זו אף זו: נפח הסטרימינג המוזרם מנטפליקס עלה ב - 350% תוך עשרה רבעונים (שנתיים וחצי).
המחקר, מבית The Diffusion Group, מדבר על עליה מטורפת בכמות השעות בנטפליקס מזרים בכל רבעון, שמגיעה ל - 5.1 מליארד שעות ברבעון השני של 2014.

מדובר בעליה משמעותית של הפופולריות של נטפליקס ויותר מזה, מסמל את המעבר הפסיכולוגי שאנשים עשו מלראות באינטרנט מדיום משני לטלוויזיה למדיום משמעותי מתחרה.

נשגב מבינתי מדוע ישראל, שמתגאה כל כך באימוץ טכנולוגיות דיגיטליות, מפגרת כל כך אחרי המגמה הזו. אין זאת כי השיטה הריכוזית, המאפיינת את המשק הישראלי, חוסמת כל ניסיון להביא לכאן את מהפכת הצפיה באינטרנט.
בעצם לא נשגב, אני יודע בדיוק איך זה נעשה: יש לי גם עדויות על כך ממקור אישי, אבל אסתום כרגע את הפה, כדי לא לסבך אף אחד.

Posted in הפצה דיגיטלית

22ספטמבר

ישראלים יקרים, אתם פשוט פראיירים

מצטער על הבוטות, אבל זה צועק

ישראלים יקרים, אתם פשוט פראיירים

כתבה חריפה בגלובס מדווחת על זוועות שירות הלקוחות של הוט, שמעולם לא היה מהטובים שבשוק.
סיפורי אימה על המתנות ארוכות, העברה מנציג לנציג, חיובים שגויים, הזויים ומוגזמים (למשל, על ממיר דיגיטלי מלפני 20 שנה, כשעוד לא היו ממירים דיגיטליים בכלל).


שפל חסר תקדים

כך רושמת הכותרת של הכתבה. מאות תגובות בתוך אתר העיתון ובפייסבוק. אנשים מספרים על תלאותיהם.

נו, ומה?
כולם רוצים להתנתק כדי לעבור ל  - yes...
שיהיה לכם לבריאות, חברים.

די, תתנתקו כבר

בארה"ב תופסת לאט לאט תאוצה תנועה חליפית שמכונה Cord Cutters.
הם לא מכלים את זמנם במעבר מספק אחד לאחר, כי הזבל תמיד נשאר אותו זבל.
ולא, אני לא מדבר רק על שירות לקוחות, אלא על האשליה ששירות כזה מספק:
תמורת מנוי חודשי לא זול בכלל, מקבלים לכאורה היצע עצום של תכניות.

האמנם?

בואו נבדוק את ההיצע האדיר לכאורה זה. הוא מורכב מ:
1) שפע של שידורים חוזרים.
2) המוני ערוצי חינם שאיש לא צופה בהם, אבל תורמים לתחושת השפע המדומה.
3) מעט ערוצים שרבים צופים בהם (לא רק ערוצי עידן, אני מודה).

בואו נדבר על סעיף 3

"מעט ערוצים שרבים צופים בהם."
כלומר, בעצם, אם תבדקו כמה אתם באמת צופים, מבחינת מגוון הערוצים והתכניות, תגיעו בדרך כלל לכמות קטנה ולמבחר מצומצם.
מסקנה: עבור כל תכנית בודדת, אתם בעצם משלמים הרבה מאוד.
בארה"ב כבר התחולל שינוי משמעותי בחודש מרץ 2014, כאשר לראשונה, כמות המתנתקים עלתה על כמות המצטרפים החדשים (שמייצגים את הגידול הטבעי באוכלוסיה ולא את הפופולריות הגוברת של השירות).

אלטרנטיבות

אני מודה, בישראל אין ממש אלטרנטיבות טובות.
יש את האתר שלי. יש בו סרטים איכותיים שלא תמיד מתאימים למי שרוצה רק לנקות את הראש.
יש את וואלה VOD, שמציע מגוון גדל והולך.

אין לנו נטפליקס בישראל.
אל תחשבו, היו רבים שניסו להקים אותו. גם אני ניסיתי.
אלא שהכבלים והלווין מטילים את אימתם על הספקים של התכנים. אלה חוששים מקלקול יחסים עם ענקי הכבלים והלווין, שנשלטים על ידי בעלי עסקים אדירים ואז ספקי התוכן פשוט מסרבים לשתף פעולה עם מיזמי VOD שרוצים להביא את הבשורה הזולה והזמינה לצרכן הישראלי.

כל מחאה מתחילה מאיפשהו

תמיד מחאת צרכנים מתחילה באי נוחות. כאשר אנשים החליטו לא לקנות קוטג', הרגלי התזונה של בתים רבים בישראל נפגעו. רבים קיטרו ולא שמרו על סולידריות עם המחאה.
אבל המציאות מוכיחה שאי נוחות לזמן קצר, משתלמת לטווח ארוך.

נכון, אני בעל ענין. אז מה, לפעמים גם בעל ענין צודקים.

Posted in הפצה דיגיטלית

[12  >>