27מרס

היום שבו פסטיבלי סרטים התחילו לפגוע ביוצרות ויוצרי קולנוע

פוסט עצבני, אבל מנומק מכל כיוון

איך הכל התחיל ומדוע השתעבדנו למושג פסטיבל סרטים

פסטיבלי הסרטים הראשונים הומצאו לפני קרוב ל - 100 שנה. אני יודע שקשה להאמין, אבל לא היה אז אינטרנט וגם לא טלפונים סלולריים (!), אפילו שאני עצמי לא מבין איך האנושות התקימה ותמה שבכלל הצלחתי לחיות, אם אפשר לקרוא לחיים בלי סייבר, חיים.

באותו עולם ארכאי ובלתי נתפס, כנסים, שווקים, קרנבלים ופסטיבלים נחשבו כדרך האולטימטיבית להציע את מרכולתך לעולם, לקנא במתחרים ולגנוב להם רעיונות, לבגוד ולהמר (לאס וגאס היא עיר כנסים מפותחת ויש בה שירותי מין מתקדמים לצד הימורים כמובן).
הכנסים האלה היו גרנדיוזיים. מגדל אייפל הוקם לקראת כנס כזה, בסוף המאה ה - 19. מי חושב כיום לבנות כאלו פרויקטים אדירים לקראת תערוכה? אולי פוטין, בסוצ'י, אבל הוא לא דוגמה לכלום.

בעולם כזה, פסטיבלי סרטים היו הדרך היחידה להשיק את הסרט שלך לציבור הרחב וגם לתחום המקצועי: למפיצים, מפיקים, מבקרים וברבות השנים - גם קנייני ערוצי טלוויזיה.

מה נשתנה

שימו לב, אני לא טוען שפסטיבלי סרטים סימו את תפקידם. הם לא, כשם שכנסים מקצועיים ממשיכים להתקיים. זאת בדיוק מאותה סיבה שבתי קפה ממשיכים להתקיים: אנשים אוהבים להיפגש. זה הטבע שלנו, זה יוצר אנרגיות, מפרה והאמת היא שאין תחליף לתחושה שעוברת בך, כאשר אולם שלם נעמד בתום הקרנה ומריע לסרט שעשית או לראות את הברק בעיני הצופות והצופים בתום הקרנה.

מטרתי בפוסט הזה היא בסך הכל להכניס דברים לפרופורציות: אני קורא ליוצרות ויוצרים לזכור שפסטיבלי סרטים נועדו לשרת את הסרט ואת הקריירה של היוצר/ת ולא ההפך.
ולמה אני כותב את מה שלכאורה מובן מאליו? המשיכו לקרוא:

הגולם קם על יוצרו

פסטיבלי סרטים דורשים בכורה. הדרישה הזו נראית במבט ראשון אינטואיטיבית ומובנת. מה שבלעדי וראשוני הוא יותר יוקרתי. זה נכון לאמנות, נכון למהדורות מוגבלות של גאדג'טים לאספנים, נכון לעולם של מותגים: האבחנה בין הראשוני והנדיר לבין ההמוני והנפוץ אינה רק אבחנה בטיב המוצר, היא קריאה להתבדלות וייחוד. אין לה משמעות מעשית. הרי מה זה באמת משנה אם רכשת את האייפון החדש חודש אחרי שיצא ולא ביום ההשקה. אבל עובדה -- אנשים עומדים בתור שעות כדי להיות ראשונים.
כך גם פסטיבלי סרטים.
במשך עשרות שנים, הנוסחה עבדה היטב, כי היא לא הפריעה לאף אחד מהצדדים: הפסטיבלים קבלו ראשוניות והיוצרות והיוצרים קבלו חשיפה, שלא היתה אליה כל חלופה ראויה, שכן פסטיבלי סרטים היו הדרך האולטימטיבית לפרוץ לתודעת קהל ומפיצים.

המובן מאליו

שאני אתחיל להסביר עכשיו למה פסטיבלים כבר אינם הדרך היחידה להגיע לקהל? באמת שאכתוב את המובן מאליו? אני חושב שאין צורך. כ-ו-ל-ם יודעות ויודעים שיש היום המוני דרכים להגיע לקהל ואני לא מדבר רק על פייסבוק, אתר לסרט, טוויטר, צפיה ישירה, הורדת קבצים, טמבלר, דיילי מושן, וימאו ועוד אלפי וריאציות של כולם.
אני מדבר גם על הקרנות קטנות בבתים או בקהילות. הרי אפילו בתחום הפיזי, של עלות מקרני וידאו ביתיים, האיכות עלתה והמחירים ירדו עשרות מונים.

המסר

אני חוזר על הרציונל: אינני מבטל את העולם הפיזי ואת יתרונות המפגש האנושי עם קהל רחב וציבור מקצועי כאחד, אני רק מציע שתשאלו את עצמכן/ם היטב הטב אם מחיר הבכורה שהפסטיבל דורש שווה את זה.

יחס עלות תועלת

בואו נבדוק את הענין בצורה רציונלית, על ידי מניית יתרונות וחסרונות.

יתרונות פסטיבלי הסרטים
* חשיפה בפני קהל.
* תנאי הקרנה אידאליים (יחסית לטלוויזיה, מחשב, או טלפון נייד).
* מפגש עם קולגות.
* סיכוי למכירה או עיסקת הפצה.
* סיכוי לפרס כספי.
* שורה נוספת בקורות החיים.

חסרונות פסטיבלי הסרטים
* עיכוב הפצה בזמן ההמתנה לתשובה בדבר קבלה.
* סיכוי קטן להתקבל לפסטיבלים הנחשבים מובילים (בפסטיבלים גדולים יש אלפי הגשות והלקטורים לא צופים בכל הסרטים ובטח שלא בכולם עד הסוף. סוד ידוע, מר ובעייתי אתית).
* סיכוי קטן לזכות בפרס.
* נוכחות מפיצים וקניינים מוגבלת למספר מצומצם של פסטיבלים.
* סיכוי נמוך לסגור עיסקת הפצה, אפילו בפסטיבל גדול (אפילו בסאנדאנס מדובר על פחות מ - 10%).

בואו ניקח למשל תרחיש עכשווי, 'מבוסס על סיפור אמיתי' :
יוצרי סרט מוצלח סיימו אותו באמצע חודש ינואר. קבלו עליו תגובות נהדרות, חשפו אותו לקהל מוגבל והתחילו לקבל בקשות להקרנות מקומיות ולצפיה בסרט און ליין או במסגרת הרצאות בכנסים ואקדמיה.

ולמה ציינתי שמדובר בינואר?
כי מאוחר מדי להגיש סרט לסאנדאנס או לברלין בינואר.

היוצרים, שגדלו על ברכי האמונה המיתולוגית בכוחו האדיר של הברלינאלה, החליטו לחכות שנה, כדי להגיש את הסרט לברלין.

שנה!!!

אני יודע, זה מקרה קיצוני, אבל הוא מתסכל אותי מאוד, כמתבונן מהצד, שרואה איך אנשים ממסמסים את הצ'אנס האמיתי שניתן להם בזכות כשרונם.
אני רואה איך מכונת התעמולה המשומנת והמיושנת פועלת את פעולתה.
בואו ניכנס לראשם של היוצרים שהחליטו לחכות שנה בשביל ברלין:

* נכון, הסיכוי להתקבל הוא קטן, אבל אנחנו מאמינים בסרט.
* נכון, אנשים מאוד רוצים את הסרט עכשיו, אבל הם יחכו בסבלנות.
* אם הסרט יתקבל, העולם ייפתח בפנינו.
* כל הקרנות יתנו לנו מענקים באופן כמעט וודאי כי השתתפנו בברלין ואם גם נזכה, אנחנו על הסוס.
* מפיצים יעמדו בתור.
* הקריירה שלנו תצמח.
* ההמתנה שווה! מ.ש.ל

לבכות

זוכרים את יחס העלות-תועלת, עליו כתבתי בסעיף הקודם?
היוצרים הנ"ל טועים בגדול. המתנה של שנה לא שווה את זה, בגלל שהסיכוי שכל אחד מהסעיפים ימומש, שואף לאפס.
היוצרים האלה וכנראה גם רוב הקוראות והקוראים של הפוסט הזה, גדלו על עולם של מיתוסים:
פסטיבלי סרטים הם כרטיס הביקור שלכם לתחום המקצועי, פסטיבלים הם דרך לקדם עיסקת הפצה, הם החותמת המקצועית האולטימיבית לאיכות, הם פותחי דלתות במימסד הקולנועי, הם דרך להשיג כסף לפרויקט הבא. 

לא

הסיכוי שכל אחד מאלה יקרה הוא קטן ומשתלם רק אם לא הייתם צריכים להמתין יותר מדי.
פסטיבל הוא פלטפורמה מצוינת לעורר תשומת לב (באזז) לסרט.
אבל אם לא תרתמו את אותה תשומת לב כדי לקדם את הסרט אצל הקהל שלכם, בין אם בהפצה און ליין, בהקרנות יזומות וכו' - תפספסו את המומנטום שנוצר!

אתן באמת חושבות שצופים משולהבים, שחזרו מהקרנת טרום בכורה וספרו על הסרט למשפחה שלהם ואז קבלו את התשובה ש"הסרט עדיין לא זמין לצפיה כי אנחנו שולחים אותו לפסטבלים", אתם באמת חושבים שהצופים האלה והחברים ובני משפחה שלהם יזכרו אתכם אחרי שנה?!

כימים אחדים

יעקב אבינו חיכה שבע שנים לרחל והיו אלה בעיניו כימים אחדים. לפי ההיגיון הזה לכאורה, המתנה של שנה לסרט שייצא היא הגיונית, הרי אנחנו צאצאיו של אותו יעקב סבלן.
אלא שדא עקא, אותם צאצאים אינם מסוגלים כיום לחכות לקובץ שיירד יותר מעשר שניות, דורשים שימכרו להם שוקולד או יפתחו להם את החדר במלון כאן ועכשיו ומיד.
בקיצור, אנחנו חיים בעולם של סיפוקים מידיים.
הענין הוא, שלא רק הצופות והצופים שלכם חיים בעולם כזה, גם אתם היוצרים, בשבתכם כאזרחים מן השורה, המחכים לנציג שירות שיתפנה. גם לכם אין סבלנות.
אז למה אתם מצפים ומצפות שלצופים שלכם תהיה הסבלנות לחכות שתואילו לסיים את סבב הפסטיבלים האדיוטי שלכם?  

Posted in הפצה דיגיטלית

Leave a comment

You are commenting as guest.