ב - 2015 פרשתי מיצירה והפקה של סרטי תעודה.
אחזור ליצור כאשר אהיה נורא עשיר ולא אצטרך להיכנע לתכתיבי תוכן מצד גופי שידור, קרנות קולנוע ומפיקים, שטוענים, כמו הורים, שהם רק כופים עלינו את דעתם לטובתנו, כלומר לטובת הסרט.
לא ולא: זה האגו שלהם. רק.
הסרט האחרון עליו עבדתי נקרא עד שאלוהים יפריד בינינו.
הוא סרט יפה. אני אוהב אותו וכך גם ציבור גדול של אנשים שהתרגשו ממנו.
יחד עם זאת, לקח לי שלוש שנים להודות בפני עצמי בעובדה שעברתי בו אירוע אינוס, כאשר ערוץ יס-דוקו הכריח אותי לבצע בו שינויים ולהכניס בו דברים שלא רציתי ושפגעו בפרטיות שלי ושל אחרים.
אין על מי להתלונן. הכל לפי החוזה.
עוד סיבה לא לעבוד בשיטה הישנה, כלומר לקבל כסף ואז לעשות מה שאומרים לך, במסווה של שיפור היצירה.
ב - 2011 הפקתי וערכתי את הסרט 'הקפיצה הגדולה' של אבנר בן יאיר. שודר ביס-דוקו. הסרט מתעד תהליך חזרה בתשובה של הבמאי ובת זוגו התהפוכות שחייהם הסוערים עוברים בעקבות כך.
הפקתי את הסרט 'מסיק' בבימוי יורם סבו, היה הסרט הראשון לערוץ יס-דוקו. עוסק בחיכוכים סביב עצי הזית ביהודה ושומרון וכן בסיפורים אנושייים סביבם.
הפקתי את הסרט 'בוב'לה', בבימויה של עפרה שחור. על פניו, הוא עוסק ביחידת הפרשים ההיסטורית של צה"ל. בפועל זהו סרט על יחסי אב וביתו ועל פערי השקפת העולם ביניהם, עליהם מכסה אהבה גדולה. שודר ביס-דוקו.
הפקתי וערכתי את 'שלוש מאיות השניה,' על נבחרת השחיה הישראלית לאולימפיאדת הנכים. הבמאית, פסקל ברקוביץ', בעצמה קטועת רגליים ובעבר חברה בנבחרת. סרט על נכות, זהות אישית, התמודדות עם משברים קיצוניים (חלקם בסרט עצמו) וצמיחה מהם. שודר בערוץ 8.
הפקתי את 'מתגלגלים' בבימויו של יוסי רבך, על מסעה של נבחרת הכדורסל נכים של ישראל לאליפות אירופה. גם כאן, הספורט מתערבב בסיפורים האישיים ובהתמודודת עם נכות. לרשות השניה.
הפקתי וביימתי את 'שעשני אישה' על השחקנית הדר גלרון (לשעבר נורית הדר).
הפקתי את 'אבו עלי' בבימויה של ורד אוסמן, על ח'אלד אבו עלי, אמן ורקדן סופי, שחקן ומנטור, בעבודתו עם שחקנים המעלים הצגה על חזון הקמתו של בית המקדש.
הפקתי וערכתי את 'בחצר האחורית של אלוהים' על מה שמתחיל כמסע רוחני של ישראלים בהימליה, הופך להיות בעל כורחם מסע פיזי של התמודדות עם איתני הטבע, מה שמתגלה להפתעתם כמסע הרוחני האמיתי, לו בעצם ייחלו.
הפקתי, ביימתי וערכתי את כבר עשו הרבה סרטים על מילואים, שנסה להבין למה אנשים שאינם חולי צבא ושיש להם חיים אזרחיים מלאים, מגיעים למילואים שנה אחרי שנה, לשירות ביחידת סיור (מובחרת).
הפקתי את 'הארלי אקספרס' על רוכבי הארלי דיווידסון, בבימויו של טובי ארבל. לנשיונל ג'אוגרפיק הבינ"ל.
הפקתי את 'מלכת שבא' על מסע מלכת המדבר באתיופיה. לנשיונל ג'אוגרפיק הבינ"ל.
הפקתי את 'הכפפות של נטליה' על מסעה של אלופת ישראל באגרוף לאליפות העולם הראשונה לנשים (אגרוף חובבות). לנשיונל ג'אוגרפיק הבינ"ל.
צלמתי וערכתי שני פרקים לתכנית הטיולים מסע עולמי בערוץ 2. צפו בהם כאן.
הפקתי בפועל סרט על הצופן התנ"כי (The Bible Code) לערוץ ההיסטוריה האמריקאי.
ערכתי המוני סרטים לבמאים שונים, ביניהם עמוס גיתאי, דן וולמן, ציפי טרופה, טובי ארבל ועוד.
הפקתי שתי תכניות בסדרת הטיולים ומסעות ההיסטורית מסע עולמי, שהיתה בשעתו התכנית המובילה מסוגה בערוץ 2.
התכניות הופקו באופן עצמאי על ידנו (רוני ברקוביץ׳, ברק אפיק ואני), כאשר אני מצלם ועורך והוגשו לאייל פלד, יוצר מסע עולמי דאז, שקריין אותה בקולו.
זו היתה ההתנסות הראשונה ובין היחידות עבורי בטלוויזיה בעלת אופי מסחרי. מעבר לחווית הטיול המהנה, קבלנו אחוזי צפיה מאוד גבוהים.
מוזמנות ומוזמנים לצפות במורד העמוד בשני הפרקים שהפקנו - בפרו ובוליביה.
בפרו עשינו את מסלול המטיילים הקלאסי - קוסקו, מאצקו פיצ׳ו, קצת הרפתקאות אקסטרים כראפטינג, טיפוס בשלג וכו׳.
בבוליביה השתתפנו בפסטיבל השטן, הדיאבלדה. זו היתה חוויה עוצמתית ומיוחדת במינה עבורי, יותר אפילו מהטיול בפרו: אלפי אנשים, החווים עוני במשך כל השנה, חוסכים פרוטה לפרוטה כדי לתפור את חליפת התחפושת הכבדה והיקרה, איתה יצעדו בפסטיבל הארוך, עד שיגיעו, תשושים פיזית ונפשית, סחוטים מגשם, כל שריריהם דואבים מהריקוד המונוטוני, לכנסייה הנמצאת במעלה ההר, לשם ייכנסו על ברכיהם ויודו בדמעות לבתולה הקדושה.
לאחר מכן יירדו למעבה האדמה, למרתף הנמצא מתחת לכנסייה, שם יביאו מנחה לאל המכרות. הם עושים את שני הדברים הסותרים הללו לכאורה (אמונה באלילים ואמונה בנצרות) בלי למצמץ ובלי להרגיש כל סתירה. הכומר בכנסייה יעלים עין והעולם ימשיך את מנהגו השליו. זהו סוד הסינקרטיזם, הקיום המקביל של אמונות שונות, הרווח כל כך בהרי האנדים ואצל האינדיאנים בכלל.
בתום הטקסים ייצאו כולם החוצה וירקדו עד אור הבוקר, בעודם שותים עוד ועוד מהבירה המקומית מבוססת התירס - צ׳יצ׳ה.
למחרת בבוקר ינקו את הרחובות, יאפסנו או ישליכו את התחפושות ויחזרו לחיים הקשים והעניים, שהם מנת חלקם של רוב התושבים בסביבה קשה זו, המתגוררים במישורים אינסופיים וקרים והנאלצים להתפרנס ברובם מעבודה במכרות הכסף, מתחת לאדמה, תוך סיכון חיים ובשכר זעום. הציפיה לדיאבלדה של השנה הבאה וההכנות אליה (כולל, שוב, שריפת כל מה שיחסכו על תחפושות ראוותניות) יחזיקו אותם במקום הקשה, האפור (תרתי משמע) וסחוף הרוחות הזה.
** ואולי אני סתם מתנשא עליהם. הם נולדו שם וטוב להם ככה. גם זו אפשרות.