06מרס

האם כל סרט צריך תפיסת טרנס-מדיה

כן ולא

האם כל סרט צריך תפיסת טרנס-מדיה

אם השאלה היא האם כל סרט צריך משחק מלווה, התשובה כנראה שלילית, על פי מפתח המשחקים ניק פורטונו מחברת Playmatic. פורטונו מפתח משחקים כבר שנים רבות, חלקם להיטים גדולים. הוא עובד עבור ארגונים מסחריים ועמותות כאחד, מפתח ויוזם משחקים מכל הסוגים וכנראה יודע על מה הוא מדבר.
הוא השתתף בפורום של Power to the Pixel, בו יוצרי סרטים מפתחים פרויקטים של טרנס-מדיה קולנועי ואחרי שראה מספר מצגות של במאיות ובמאים, הביע את דעתו הזהירה, על פיה לא כל סרט צריך או אפשר לפתח לו משחק.


אחדד את השאלה: האם ניתן ליצור משחק מלווה לכל סרט? האם צריך? ואם אין משחק, האם זה אומר שאין תפיסת טרנס מדיה לסרט? כלומר, האם טרנס מדיה ומשחק הם היינו הך?
התשובה החד משמעית היא שלא. תפיסת טרנס מדיה רחבה יותר מהרחבת הסיפור למשחק. גם בלוג טקסטואלי המלווה את הסרט הוא לצורך הענין טרנס מדיה.
אבל הפוסט הזה עוסק במשחקים. בדיונים שערכתי עם סטודנטים במהלך השנים האחרונות, במהלכם פרשנו את עקרונות המשחקים המחוברים לסרטים וניסינו לגזור מהם לגבי פרויקטים של הסטודנטים (שהובאו לדיון כמקרי בוחן) הגענו כמעט תמיד לאותה מסקנה: יש פרויקטים שנראים כמו קיר אטום כשמדובר ביכולת או בצורך "למשחק" (gamify) אותם.

מהו משחק על פי סרט?

בעבר, כל עיסוק של זמן פנוי נחשב למשחק. העיסוק בדימויים, בסימולציות ובמשימות לא מעשיות לחיים החומריים הוא לב ליבו של המשחק. ואז בא הקולנוע, באיחור יחסית, כמעין הארכה של התיאטרון. הדמיון נשמר, מאחר שמשתתפי סרטים עדיין נקראים שחקנים או דמויות, שכן הם מדמים משהו אחר (גם כאשר מדובר בסרט תיעודי). במילים אחרות, הקולנוע והמשחק הם קרובי משפחה.

אלא שהקולנוע דרש את הביטוי הייחודי שלו ואת האבחנה שתהפוך אותו לאמנות השביעית, כזו שתאפשר לו ליצור מסד של מומחים, פרסים ותארים אקדמיים. כל זה הוא די מלאכותי. אם תרצו - זוהי הסוציולוגיה של הקולנוע, או הפוליטיזציה שלו. במילים אחרות, ההפרדה העכשווית בין קולנוע לבין משחק אינה נובעת מסיבות עניניות.

זו הסיבה בגללה אני שומע בהרצאות שאניי מעביר שוב ושוב את האמירה, המטופשת למדי, ואני מתבטא בעדינות: "זה לא סרט, זה משחק." זה נאמר תמיד בהתרסה והדובר/ת תמיד מרגיש סוג של נינוחות: ״הנה, אמרתי את זה, נצחתי. אפשר עכשיו לחזור לטריטוריה המוכרת של סרטים לינאריים המוקרנים באולם חשוך עם קהל שבוי,״ כל זאת למרות שרק 1% מהעשייה הקולנועית של יוצרים בימינו כוללת יצירה כזו.

בכל זאת

למרות כל הנאמר למעלה, סרטים עדיין נבדלים ממשחקים ברמה מסוימת:

  • בסרטים לינאריים הצופה פסיבי והקצב נקבע על ידי הבמאית. במשחק, יש למשחק יכולת מסוימת לקבוע קצב.
  • למשחק יש מערכת כללים נוקשה וידועה מראש וקיימת משימה ברורה: המשימה היא לעמוד באותם כללים בהצלחה. בסרט אין מערכת כללים כזו, אם כי כל סרט יוצר לעצמו שפה פנימית, על פיה העלילה נצמדת למציאות או לחלופין משתחררת ממנה. כמובן שיש אלפי גוונים בדרך לשתי האפשרויות האלה וסרטים רבים שואבים את קסמם ממשחק בין ההיצמדויות האלה, על ידי תנועה מתמדת בין גוון לגוון.
  • משחקים מכילים בתוכם מרכיב של תחרות, בין אם בין המשחק למערכת או בין שחקנים אחרים. סרט אינו מכיל התמודדות כזו, אבל בהפשטה, ניתן לראות את המסע אל הדמיון והחוויה כאל  הפיכתך מצופה לשחקנ/ית. בהערת אגב אציין שישנם משחקים ללא מטרה תחרותית מוגדרת כגון סימס, אבל זהו פרט שאינו מעיד על הכלל.
  • משחקים מכילים בתוכם מרכיב של הומור, בגלל המרכיב הדמיוני שבהם, מרכיב ה"כאילו."  
    אגב, בשנים האחרונות התפתח ז׳אנר חדש, הנקרא משחקים רציניים. הם רציניים במובן זה שהם מבוססים על תחקיר מעמיק ולא רק פרי דמיונו של המפתח. אלו משחקים חסרי הומור פעמים רבות והם קרובים בהרבה לסרטי תעודה מאשר למשחקים.

אז האם סרטים הם משחקים

זה הזמן לבחון שוב את האמירה שהעליתי קודם: סרטים אינם משחקים במובן המקובל. עם זאת, הם קרובי משפחה. יש לסרטים ולמשחקים תכונות משותפות רבות, בעיקר אלו הנוגעות להפעלת דמיון, הישאבות המשתתפים/צופים לתוך עולם פנימי, רמת חוויה של התעלות ומסגרת של השתתפות או זמן שהייה.

לכן, כמעט מתבקש ליצור מסיפורים קולנועיים גם משחקים. עבור העצמת החוויה, הגברת תחושת המעורבות (engagement) וכן כדי ליצור פרסונליזציה, כלומר התאמה אישית.

מהי התאמה אישית?

ישנן שלוש רמות להמחשת מסר בקולנוע:

  • סיפור העובר דרך תופעה כללית.
  • המחשה באמצעות סיפור אישי של דמות שלישית.
  • המחשה באמצעות העברת החוויה אל המשתתף/צופה.

במאה השנים האחרונות, רוב יוצרות ויוצרי הקולנוע בחרו בדרך השניה: לספר סיפור של דמות מסוימת, כדרך להעביר מסר כללי.
הפרסונליזציה לעומת זאת מאפשרת לכל צופה לבנות לו או לה את נתיב החוויה ולהרגיש מה הוא או היא היו עושים או עוברים לו היו במקום הגיבור/ה.
יש לזה עוצמה אדירה ובשל הרתיעה של יוצרות ויוצרים, המתבטאת במשפטים כמו "זה לא סרט, זה משחק", הם מחמיצים פעמים רבות את האפשרות להגביר את עוצמת המסר.

 אז למה פורטונו חושב שלא כל סרט יכול לעבור מישחוק (גיימיפיקציה)?
אני חושב שהדבר נובע מהעובדה שפורטונו נטוע עמוק בתוך עולם המשחקים הקלאסי, כזה שאת תכונותיו ציינתי למעלה. אני מניח שמרכיבים של הומור ותחרותיות פשוט נראים לו לא מתאימים לסרטים מסוימים.
הוא צודק.
אלא שאם מרחיבים, או יותר נכון לאמר מפשטים (מלשון אבסטרקציה) את מושג המשחק ולוקחים אותו לכיוון הפרסונליזציה ומתן האפשרות לכל משתתף/צופה לקבוע את הקצב שלו או שלה, אז אני חושב שכמות הסרטים שניתן לפתח להם תפיסת טרנס מדיה משחקית -- גדלה בהרבה.

עייפתי אתכם? - מוזמנות ומוזמנים לצפות בטריילר לפרויקט הטרנס-מדיה שפורטונו פיתח עם הבמאי דיוויד קרוננברג. בפרויקט זה קרוננברג מציע לצופים שלו להיטמע בתוך מערכת דמיונית שתוכל לנחש אותם ולהביא לשילוב אידאלי בין גוף ונפש. אם תרצו, המפתח אל האושר:

Posted in ניו מדיה

Leave a comment

You are commenting as guest.