17מרס

למה אהבתי את בחירות 2015 ולמה גם אתם צריכים לאהוב אותן

זווית בלתי שגרתית

למה אהבתי את בחירות 2015 ולמה גם אתם צריכים לאהוב אותן

נהוג לצקצק על מערכת הבחירות של 2015 ולזכות אותה בסופרלטיבים של זוהמה, טינופת ולכלוך, ירידה ברמה, התבטאויות שמתחת לחגורה, חוסר הגינות וחוסר עניניות.
יכול להיות שהכל נכון, אם כי אני אני מפקפק בכך: זכור לי איך זרקו עגבניות על פרס ואיך בגין שלהב המונים בשנאה אדירה לאשכנזים ב - 1981. ולא שאותו ממסד אשכנזי טמן ידו בצלחת. בשנים שקדמו למהפך של 1977, מפא״י רמסה את הימין על ידי התעלמות מפחידה וגם לא הססה להשליט טרור באמצעות מינויים פוליטיים, הן בתעשיה והן בצבא. לא רבים זוכרים, אבל שרון החל את פעילותו הפוליטית במפלגת העבודה דאז (רפ״י נדמה לי) כשעוד לבש מדים (!).

וישנו סיפור כואב אישי אחד, שיום אחד אולי ארחיב עליו את הדיבור, שבו אבי פוטר ממשרה ציבורית כי לא היה חבר מפלגה. איזו מפלגה תשאלו? הו, בישראל של שנות ה - 50 היתה רק מפלגה אחת, כמו בבריה״מ. מהשאר התעלמו.  פשוט לא היה לו פנקס אדום ולכן הוא הוקרב, כדי להציל את משרתו של מישהו אחר, המקורב לשלטון (בן גוריון עצמו) בקשרי משפחה.
זה בסדר, לא היתה מרירות בבית משפחת שפר ואני לא כותב מתוך נקמנות. אבא שלי הודה עד יומו האחרון על הפיטורים האלה, שכן בזכותם הוא פתח בקריירה מצליחה כתעשיין עצמאי. הוא אפילו התעלה ובחר במפלגת העבודה, שכן הקו הפוליטי שלה היה לרוחו.

כל זאת כדי לומר, שמערכת הבחירות של 2015 לא היתה יוצאת דופן.

סיבות לאהוב את המערכת של 2015

אם עד עכשיו ציינתי למה המערכת לא היתה גרועה יותר מקודמותיה, הגיע הזמן שאסביר למה עלצתי כל כך במהלכה. אתחיל מהסוף ואז אסביר:

אמון הציבור בתקשורת הכללית יורד פלאים בעקבות מערכת הבחירות הנוכחית.
עוד אין סקרים, אבל הדבר זועק מכל פינה.
וזה נפלא. כי כלי התקשורת נגועים קשה באינטרסים, כלכליים ופוליטיים זרים.
הדבר הזה, שנראה טריוויאלי למי שעוסק בתקשורת, אינו כה ברור לכלל האזרחים.
וכאן הסכנה של חוסר מודעות.
אלא שבישראל של 2015, ההכרה הזו חלחלה לכלל שכבות החברה וזה מעולה.

למי קראת כלב

נהוג לקרוא לתקשורת ׳כלב השמירה של הדמוקרטיה.׳ זהו ביטוי שגור וגם לומדים על כך בשיעורי אזרחות, תנועות נוער וכו׳. עיתונאים גם מאוד אוהבים לנופף בביטוי, כאשר הם מציגים את פעולותיהם.
בתקשורת יש גם חיבה גדולה לביטוי ׳זכות הציבור לדעת.׳ הוא צובע את נמהרות העיתונאים, את חדירתם הגסה לפרטיות וכמובן את שיקולי הרייטינג בצבעים של תכלת-מלאך: אנחנו לא אוהבים את זה, אבל אתם יודעים, זכות הציבור לדעת, זו חובתנו האזרחית.

רגע רגע

אני לא מתכוון לטעון שכל העיתונאים והעיתונאיות מנוולים, ציניים וחסרי מצפון. מדובר באזרחים ואזרחיות שאכפת להם בהרבה מקרים, לרבות מהן חשובה האמת והן ישקיעו הרבה כדי לחשוף אותה ורק אותה. עיתונאים גם ערים לאינטרסים של מי שמשתף איתם פעולה, בדיוק כמו חוקר משטרה. יש להם את היכולת הזו, להאזין ולהיות אמפתי מצד אחד, ולהסתכל על זה מזווית מפוכחת מהצד השני.

הכמות הגדולה של העיתונאים ועיתונאיות, שגם עוסקים במחקר אקדמי, כותבים ספרים ומשתלמים, מעידה על רצינות ורצון להתקדם מקצועית.

אז איפה הבעיה

הבעיה כמובן היא אצל מי ששולטים בתקשורת, כלומר בעלי הון שהם בעלי אינטרסים. מדובר באנשים שבעצמם אינם חוקרים או כותבים, אלא בעלי הון שמנסים לשנות תודעה ציבורית באמצעות שליטה על אמצעי תקשורת.
טוב, זה לא חדש ולא ארחיב על כך יותר מדי. הדברים ידועים. הענין הוא, שעד מערכת הבחירות האחרונה, לא היו ידועים למספיק אנשים. וזו בדיוק הנקודה.
למי שעוד לא לגמרי השתכנע/ה, הרי לכם מספר קישורים שדנים בנושא הזה:
דה מרקר על היציאה של מוזס נגד נתניהו
גילוי תכתובות בצמרת מעריב על פוליטיזציה של העיתון בתקופת דנקנר (נושא שלא היה נחשף אלמלא נפילתו של הטייקון).
אורן פרסיקו סוקר בעין השביעית את מה שהוא מכנה ״השלת המסכה של ידיעות אחרונות״ (נגד נתניהו). עם שלל דוגמאות.
איתמר ב״ז בעין השביעית על הסיקור המוטה (לטובת נתניהו) של ישראל היום
ועוד אינספור, באמת אינספור, כתבות, מערכונים ופארודיות על ישראל היום ועל הקו הפרו-נתניהו שהוא נוקט, המתמצים בכינוי הקצר והקולע ביביתון.

על כלי התקשורת מטעמן של תנועות פוליטיות, דוגמת נניח ערוץ 7, אינני כותב כאן, כי שם גם אין יומרה להסתיר את הקו הפוליטי. כלומר, הבעיה אינה בנקיטת הקו הפוליטי (ובמובן הזה ערוץ 7 בסדר גמור, כי הוא נוהג על פי העקרון של מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל - WYSIWYG), אלא ביומרה לסיקור עיתונאי הוגן ונטול מניפולציות, לצד גילוי נאות כאשר מובעת דעה אישית או קו מערכתי, כזו שלמשל ידיעות אחרונות מתהדר בה מעצם הביטוי ״העיתון של המדינה.״ 

זהו, עכשיו כולם יודעים

לא סתם ציטטתי הרבה את העין השביעית. ראשית, אני חושב שיש הסכמה על כך שהוא הגון יותר ויש לי גם סיבה אישית להניח שאכן כך הדבר, מאחר שהוא נתמך על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, מוסד שאני מכיר היטב ומוקיר את הגינותו. דא עקא, העין השביעית אינו נקרא בדרך כלל על ידי הציבור הרחב ומכאן, שההטיות עליהן דובר חמקו עד עכשיו מעינו של הציבור שאינו מצוי בנבכי התקשורת, לא כי אותו ציבור מטומטם חלילה, אלא כי לרוב האנשים אין בדרך כלל סבלנות להתעמק במה שאינו קשור לעבודה, תחביבים או המשפחה שלהם.

מערכת הבחירות של 2015 גרמה לכלי התקשורת לצאת מדעתם. התאווה לחולל מהפך השכיחה מהם את כל כללי הזהירות, הם שכחו שרמאי אמיתי אומר מדי פעם את האמת כדי להיראות אמין. הם התעלמו מהעובדה שמניפולטור נוהג לסייג את דבריו במקומות הלא חשובים כדי לשוות לעצמו יתר כובד ראש ושיקול דעת.

trust-media-talkbackתגובה בוואלה, יומיים אחרי הבחירות
הם הפכו הכל לכותרות צעקניות, חד משמעיות וחסרות כל תחכום.
אחרי נאום נתניהו בקונגרס למשל, ישראל היום ו - NRG (הנמצא גם הוא בבעלות אדלסון) הציגו את הנאום כהצלחה כבירה בעוד שבידיעות אחרונות הציגו אותו כפארסה מביכה. כולם הביאו פרשנים חיצוניים, אוביקטיביים לכאורה, כדי לחזק את כותרותיהם.
נראה היה, ואולי זה גם נכון, שמאמרי התמיכה וההשמצה בנאום נכתבו בכלל לפני שהוא נישא, עוד לפני שאיש ידע בכלל מה ייאמר בו ואיך יגיבו אליו בקונגרס או בבית הלבן.
מול בוטות כזאת, גם מי שאינו מעורה בתקשורת, לא יכול להישאר אדיש.

משהו טוב מתחיל

ואז קרה דבר נפלא: אנשים רבים התחילו לדבר על ההטיה התקשורתית. היא פשוט הפכה נושא לשיחה, בעיקר ברשתות החברתיות ובתגוביות (טוקבקים). לעיתים היא היתה אפילו יותר חזקה מנושאי הכתבות עצמן.
לא ערכתי מחקר כמותי, אבל בערך חודש לפני הבחירות התחלתי לקרוא כלי תקשורת באופן בו-זמני. אל תזלזלו: אני קורא אובססיבי מטבעי ומתענין בפוליטיקה מילדות. וזה בימים רגועים.
כאן דובר על התגיסות של ממש: מה שעשיתי היה להיכנס לשלושה ארבעה אתרים בו זמנית, פעם בחצי שעה עד שעה, בכל פעם שהזדמן לי.
הפערים היו מדהימים, מצחיקים, מגוחכים בבוטות שלהם. בדיוק כמו הנוסעים שדרשו שוקולד בטיסה בקולי קולות, קברניטי כלי התקשורת אבדו כל רסן ושכחו שכל העולם מתבונן בהם.

מדינה מתוקנת

פעמים רבות מפמפמים לנו את הביטוי ״במדינות מתוקנות.״ ביטוי זה בא להראות בדרך כלל שישראל היא מדינה של בהמות מפגרות וכדאי שנלמד משהו מהגויים ימ״ש.
אני לא חסיד של ההתבטלות הזאת וחושב שלצד רעות חולות, יש בישראל את האנשים הטובים ביותר בעולם, לא במשמעות היהודית של עם סגולה, אלא בצד המחשבה היצירתית, היזמות והתעוזה.

אלא שאני חייב להודות בעובדה, שבשל העובדה שישראל נשלטת על ידי קבוצה קטנה של משפחות, התודעה שלנו כצרכנים מאוד נמוכה.
זה מתחיל בנכונות שלנו לשלם מחירים מופקעים על מוצרי צריכה וממשיך בקבלה הפסיבית של שוק התקשורת הריכוזי, אם כאשר מדובר מדובר בתעריפי לווין וכבלים ואם בסלולר (עד שהתרחשה הרפורמה) או תעריפי השימוש באינטרנט. את המהפכות איננו מסוגלים לחולל בעצמנו באמצעות מרד צרכנים ואנחנו מחכים שהרגולטור יעשה זאת עבורנו.
אותו כלל מצער קיים גם בתקשורת התוכנית: למרות חדירת האינטרנט ושלל החלופות שהוא מביא איתו, ערוץ 2 ממשיך להיות מדורת השבט וכמות האנשים שצורכים תוכן דרך סטרימרים במקום כבלים ולווין ממשיכה להיות נמוכה מאוד יחסית למדינות מתוקנות (הנה, גם אני השתמשתי בביטוי המתנשא).

trust-media-talkback-2עוד תגובה בוואלה, יומיים אחרי הבחירות

אז בואו נראה מה קרה בממלכת המדיה העולמית, היא ארה״ב. שם יש מדד אמון בתקשורת הכללית, המכונה Main Stream Media. אגב, כאשר אומרים מיין סטרים (זרם מרכזי), קדם-מניחים שיש זרם שאינו מרכזי. למשל עיתונות אזרחית (Citizen Journalism). בישראל הביטוי הזה אינו קיים.
עכשיו, ברור שאזרחים לא יכולים להיות מחוברים לתדר הקשר המשטרתי, לשבת בחדרי מיון ולהיות מחוברים למוקד מד״א, לקבל עדכונים מדובר צה״ל או לעלות על מטוס ראש הממשלה בביקורו בארה״ב. את המידע הזה ימשיכו לספק  לנו כלי התקשורת המרכזיים וכך הדבר גם בארה״ב.
אלא שמדי פעם, אזרחים נחשפים למידע לפני עיתונאים או שפשוט מקבלים גישה למידע פנימי אותנטי, אותו הדוברים הרשמיים מנסים להסתיר.
זה בדיוק המקום של העיתונות האזרחית. היא פורחת בעיקר בטוויטר, כלי אדיר שלא תפס מספיק בישראל.

האבחנה בין כלי התקשורת המרכזיים לבין החלופות האזרחיות שלהם, הביאה ליצירת מדד אמון ספציפי.
וזה הנתון המדהים: בארצות הברית, מדד האמון בכלי התקשורת המרכזיים מראה על ירידה מתמדת.
ראו את הסקר של גאלופ:

 trust-in-msm

מאז 1997, שמסומנת כשנה אחרי שהאינטרנט הפציע בחיינו הכלליים (עד אז היה בעיקר באוניברסיטאות), ישנה ירידה באמון הציבור בארה״ב בכלי התקשורת המרכזיים. ירידה זו הגיעה השנה לשיא נמוך ומבורך (בעיני) של 40% אחוז אמון בלבד, או אם תרצו - יותר ממחצית מהאמריקאים אינם מאמינים בכלי התקשורת. אגב, המחקר מעמיק וחוקר את ההתפלגות על פי נטיה פוליטית ומוצא שהרפובליקנים ספקנים יותר כלפי התקשורת, מה שנראה הגיוני, כי רוב העיתונאים נתפסים כדמוקרטים, או מה שאצלנו מכונה ״סמולנים״ (בעוד שהרפובליקנים מזוהים יותר עם הימין בישראל). 

המשפטנית וחוקרת המדיה ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מתארת גם היא את התופעה במאמר אורח ב - NRG. לדעתה, הפתרון מצוי בהפיכתה של העיתונות לעיתונות מבוססת ניתוח נתונים. שימו לב - "נתונים" ו"עובדות" אינם אותו דבר. עיתונות מאז ומעולם היתה אמורה להסתמך על עובדות. אלא שבעולם של נתונים בנפח עצום (Big Data), יש צורך במומחים כדי לדעת להוציא מכל זה מסקנות הנוגעות לחיים שלנו. כיום מנתחי ביג דאטה (נקראים גם "כורי נתונים") נדרשים בעיקר בתאגידים גדולים וחברות היי טק. לדעת שוורץ אלטשולר, עיתונאים צריכים להפוך לכאלה על מנת לבדל את עצמם מסתם עוד קבוצה של אנשים המערבבים עובדות, משאלות לב, פרשנות ואג'נדה במקום אחד, כי כפי שראינו במערכת הבחירות האחרונה, הציבור מאס בכאלה ולא נענה להם כבעבר.

אז זהו, ישראל הופכת למדינה מתוקנת, בה ברור, יותר מאי פעם, שיש לקחת את הנאמר בכלי התקשורת  בהסתיגות מאוד מאוד גדולה.

ולכן אני אוהב את מערכת הבחירות של 2015, שהביאה חלקים נרחבים בציבור להכרה הזו.

והנה, כל הפוסט שלי מתומצת בתגובה השנונה הזו מפייסבוק:

trust-in-media-3

Posted in ניו מדיה

Leave a comment

You are commenting as guest.