04אוקטובר

סדרת סרטים אינטרקטיביים ברצועת התעודה הוותיקה POV

מתוך הפרויקט על אחת הערים הצפוניות בעולם, בגרינלנד

היכולת של גופים ציבוריים בארה"ב להתעדכן במגמות ובדרכים חדשות לספר סיפור מעוררות התפעלות וקנאה.
התפעלות, כי הם מצליחים לא להתייבש למרות שפרנסתם והפנסיה שלהם מובטחות גם בלי שיזוזו.
קנאה - כי אני לא רואה את ה מגיע לישראל בעשר השנים הקרובות. כאן, נמשיך להתבשם מהצלחתם האקראית והמעטה של כמה סרטים מסורתיים מדי פעם ונדבר בהתפעמות על "הקולנוע הישראלי המשתפר."
כן, אתם חייבים להודות שצורת התבטאות כזו מאפיינת יותר יחס לילד מפגר: הוא מפתיע לטובה והוא אפילו יכול לפעמים להפתיע את הנורמטיביים.
כשאני נזכר בקולנוע הישראלי המחריד באיכותו מילדותי, אי אפשר שלא להבין את מקורה של הגישה הזו.
אבל העובדה שהיום אנחנו מתחילים לקבל את ההכרה שהקולנוע הצ'כי קיבל בשנות ה - 70' של המאה ה - 20 היא נחמת עניים.
יש לנו אפשרות להוביל ואנחנו לא עושים זאת.
ועכשיו לסדרת הסרטים האינטרקטיביים של POV:


POV היא רצועת סרטי תעודה וותיקה של הטלוויזיה הציבורית האמריקאית - PBS. לא אכנס כאן למבנה הסבוך של השידורים, הנובעים מהמבנה הפדרטיבי של ארה"ב. תכל'ס, מדובר בסרטים שנצפים בכל רחבי ארצות הברית ומגיעים למליוני אנשים. במשך עשרות שנים התמחתה POV (ראשי תיבות של "נקודת מבט" - Point of View) בסרטים תיעודיים מצוינים.
עכשיו הם הוציאו סדרה של סרטים קצרים אינטרקטיביים.

הסרטים

אלו פרויקטים שונים מאוד זה מזה. כל אחד נעשה גם בכלים טכנולוגיים אחרים, חלקם בשיתופי פעולה עם מדינות אחרות, מה שהכתיב פורמטים שונים. מסיפורי מהגרים לארה"ב, דרך הטראומה של דליפת הכור הגריעיני בפוקושימה ועד לסיפורים אישיים הקשורים להיסטוריה של הולנד כמעצמה קולוניאליסטית.

צריך להגיד את האמת: הפרויקט עודנו רחוק מלהיות בשל, אבל POV לפחות מנסה. כל הפרויקטים בנויים מהקדמה, האמורה להכניס אותנו לתוך הקונטקסט. אחר כך אנחנו מתבקשים לבחור נתיב או סיפור. כל סיפור עומד בפני עצמו באופן לינארי. לפעמים מדובר ברצף תמונות סטילס וכותרות, על רקע קול של אדם המספר את סיפורו. דמה קצת למיצג מוזיאוני, מאוד אינטקלטואלי וחסר מאוד את חווית הסיפור הנגלל לאיטו, את מימד ההתקשרות לדמויות, את המתח, הקצב  ותחושת ההתקדמות, הקיימים כולם בסרט לינארי.

אז האם סרט אינטרקטיבי הוא קשקוש?

אני לא חושב. בעיני, הטעות של כל הסרטים של POV היא בוויתור על כל אותם מרכיבים שמניתי כאן ובראשם בניית הסיפור והקצב. וויתור על המרכיבים האלה בסרט אינטרקטיבי הוא וויתור על אמנות הקולנוע.
הנוסחה שמצאתי, בהרבה ניסוי ותעיה, היא לבנות סיפור מרכזי, שהוא דווקא לינארי לחלוטין.
במקביל, לבנות סצנות אינטרקטיביות שתהיינה אופציונליות. כלומר, הצופה יכולה לבחור את הסרט מבלי לגעת פעם אחת בעכבר כדי לבחור.

המקום הזה, בו צופה נאלץ לבחור בסיפור הבא, יוצר הפסקה מתסכלת. קודם כל, הפסקה בקצב. שנית, היסוס: לאן נלך עכשיו? אין לנו יותר מרמז בצורת תמונה ומשפט קצר כדי לדעת מה מבטיחה סצנה אחת על פני אחרת. בנוסף, המרואיינים הופכים שטוחים. הם לא יותר מעדות מצולמת של פעם אחת.
סרטים אינטרקטיביםי לא חייבים לוותר על כניסה לעומק הדמות. רובם עושים זאת, כי הם משועבדים למודל של מצגת מוזיאונית במקום לסיפור הנבנה בהדרגה. הם משמשים במרואיין כפה מדבר ותו לא. כך לפחות בסרטים של POV וברוב הסרטים האינטרקטיביים שראיתי עד היום. יוצא דופן בהקשר זה הוא Fort McMoney הקנדי, שבוחר מספר גיבורים ומאפשר לנו להכיר אותם יותר לעומק בתוך סרט אינטרקטיבי.

Posted in ניו מדיה

Leave a comment

You are commenting as guest.