חייבים להודות שרק הביטוי "ניטרליות הרשת" מעורר פיהוק. בערך כמו "חוק ההסדרים" (בדקו את עצמכם: כמה אתם באמת יודעים מה זה? והחוק הוא כל כך משמעותי, שלא לדעת עליו זה פשוט מביך). אז הנה ההסבר המלא.
נתחיל ממשהו מוכר
אם אתם אזרחים ישראלים, סביר להניח שאתם מודעים לריכוזיות המתסכלת של השוק הישראלי. אתם מדברים בטלפון סלולרי, נוסעים במכונית, קונים דלק לרכב, צופים בטלוויזיה, מושכים כסף מחשבון הבנק, הולכים לקניות -- כל הפעולות והאלה הן בסיסיות למדי בחייו של כל אזרח בוגר ועצמאי במדינה.
הענין הוא ששהבעלות על כל הדברים שמניתי כאן נמצאת בידי פחות מעשרים משפחות או תאגידים.
אנחנו לא לבד. לא מזמן ציפית בסרט שנקרא האחוז האחד (The One Percent), שהבמאי שלו, ג'יימי ג'ונסון, הוא בן למשפחת ג'ונסון אנד ג'ונסון. זהו מבט פנימי אמיץ וכנה על אחוז אחד מתושבי ארצות הברית, העשירים כמוהו, שמרכזים אצלם 60% מההון הקיים בארה"ב.
אל תקלו ראש: הבמאי לקח סיכון של סכסוך אמיתי עם המשפחה שלו. אחת המשתתפות בסרט שלו, הנכדה של וורן באפט, המספרת על איך זה להיות הנכדה של, נושלה מכל ירושה עתידית והוא הכריז שהוא מתכחש לה, שכן הפרה את הפרטיות המקודשת של המשפחה. ענין הירושה לא הזיז לה. היא נראית בסרט כמי שבאמת מאסה בחיי החומר, ההתכחשות של סבה העליבה אותה והכאיבה לה.
טוב, מה באתי לומר?...
שריכוזיות שוק בידי מעטים היא אחת התופעות המתסכלות ביותר בעולם המערבי. היא חזקה בארה"ב וכנראה שבישראל אפילו יותר, בגלל קוטן המדינה והשתלטות חבורה קטנה של ממזרים על מיטב המשאבים (צפו בשיטת השקשוקה ותבינו הכל).
אז מה זו ניטרליות רשת?
במילה אחת, זה למנוע את אותו מצב ריכוזי באינטרנט.
דמיינו לכם מצב בו אתם באים לשכור חנות בקניון מסחרי. בעל הקניון אומר לכם: "את המקום המרכזי, זה שכולם עוברים בו, אותו לא תוכלו לשכור. למה? כי הוא שלי. אני שומר אותו למקורביי או לעסקים שלי עצמי. מותר לי, אני בניתי את הקניון, אני שלמתי ואני הסתכנתי בהלוואות ומינופים. זו התמורה שלי על הסיכון. תסתפקו במקום פחות טוב. לא מוצא חן בעיניכם? לכו למקום אחר."
מרגיז, אבל על פי השיטה הקפיטליסטית, מקובל ואפילו הוגן. יזם הקניון שם את הדברים על השולחן וגם מסביר למה. ובאמת -- מי שלא יודע עד כמה יזם מסתכן, לא מבין איך הכל היה יכול להיראות אחרת (אם המיזם היה מפסיד).
עכשיו המעגלים נסגרים: זוכרים את הריכוזיות של המשק הישראלי? ובכן, למי שייכות תשתיות התקשורת בישראל? ולמי שייכים הפורטלים הגדולים? אהה, העסק מתחיל להיות מובן: לאותם אנשים ואותן חברות.
אז כפי שבעל הקניון שומר את המקום הטוב ביותר לחנויות שלו, כך בעל התשתיות יכול לתעדף את האתרים שהוא מחזיק בבעלותו או שיש לו אינטרס אחר להבליט אותם.
המשמעות בפועל
אם לא תישמר ניטרליות הרשת, אתם תחוו גלישה איטית יותר לאתרים שבעל תשתית התקשורת חפץ פחות ביקרם או אפילו רוצה להעניש אותם או להמית אותם, אם הם מתחרים שלו.
למה זה בעייתי
לכאורה, האינטרנט הוא כמו הקניון. זוכרים? היזם לקח סיכון, השקיע עשרות מליונים ברכישת חוות שרתים, בהנחת כבל תת ימי, באבטחה, ברכישת ציוד יקר וכו'. בדיוק כמו בעל הקניון.
האם לא מגיע לו להיות מתוגמל על הסיכון שלקח על ידי שליטה בתשתית והזרמתה על פי סדרי עדיפויות שיקבע למי שיחפוץ?
לא.
האינטרנט אינו קניון מסחרי. אמנם הוא נוצר על ידי בני אדם, אבל הוא נתפס כמשאב לאומי. כמו הזכות של כל אזרח ליהנות מגישה לחוף או מתמלוגי הגז.
אחת הסיבות לכך שמוצר כמו אינטרנט, שמורכב כאמור מאוסף של קווי תקשורת, נחשב למשאב לאומי, הוא העובדה שאין ממש תחליפים. כלומר, למרות שהאינטרנט בנוי בצורה מבוזרת כרשת של תקשורת בין עשרות מליוני מחשבים, הוא מציית לחוקיות מופלאה שנשלטת על ידי ארגון לא ממשלתי שנקרא איגוד האינטרנט - ICANN. בלי הסכמה של כל המדינות על פרוטוקול מוסכם להתקשרות, האינטרנט לא היה החוויה הגלובלית שהוא כיום.
לאחידות הזו יש מחיר והוא שאי אפשר ממש ליצור אלטרנטיבות. בנוסף, ההשקעה הנחוצה כדי ליצור תשתית חליפית דורשת משאבים של תאגידים כל כך גדולים, שזה כבר לא הוגן.
בדיוק לכן יש לשמור ולאכוף את אספקת מהירות וגישה לאינטרנט לכל דורש, גם אם הוא מאיים כמתחרה על ספקת התשתית.
מייק ראגנטה מ - PBS מסביר זאת יפה מאוד בוידאו בלוג הנפלא שלו, בסדרה PBS Ideas: