מבוגרים מאוימים, ככל הנראה.
מצקצקי השפתיים קבלו רוח גבית עם פרסום מחקר "מזעזע" שגילה כי 94% מבני הנוער משתמשים בטלפון נייד, מדברים או מתעסקים איתו 4-5 שעות ביום ויש כאלו שגם שולחים ומקבלים עד 300 הודעות כתובות ביום.

מה הסיפור שלכם?

קודם כל, את הטלפונים מישהו היה חייב לקנות והוא ככל הנראה אותם מבוגרים מזועזעים.
שנית, אם זה כל כך גרוע (ואני מרשה לעצמי לערער על הקביעה הלכאורה מובנת מאליה - הסבר בהמשך), איזו דוגמה אישית נותנים המבוגרים בדיוק? הם הרי משתמשים כבדים אפילו יותר.

כן, יש ללא ספק דברים רעים מאוד הנובעים משימוש מוגזם בטלפון סלולרי, אבל המגמה המסתמנת כיום בשיח הציבורי והחינוכי היא שמדובר בדבר נורא, שיש להילחם בו.
המטרה שלי כאן היא לבדוק את כל חלקי התמונה וגם לטעון שלא רק שהכל כל כך גרוע, אלא שיש כמה דברים מעולים בתקשורת החדשה.

הטענות

"הילדים יודעים יותר מאיתנו" - הורה צריך לדעת יותר מילדו, כלומר על פי כללי העולם הישן. קצת קשה לי להאמין למראה עיני כשאני קורא את הטענה הזו: למישהו יש ממש בעיה עם ידע?
זאת אומרת, אנחנו כל כך רוצים שהידע על העולם יעבור דרכנו ושהילדים יעריצו אותנו בתור כל יכולים, עד כדי כך שנעדיף לחסום מהם גישה לידע, שעלול לאיים על מעמדנו.
וואלה?!?!? - האם מי שטוען זאת באמת אוהב את ילדיו ורוצה בטובתם?

על פי חסידי הטענה הזו, הבעיה אינה בידע כלשעצמו, אלא בפגיעה בסמכות ההורית כתוצאה מכך.
אין ספק, הורים צריכים היום לעבוד קשה יותר כדי להרוויח את הכבוד. אז שיעבדו.
ובכלל - המטרה אינה להתחרות עם הילד שלך ולהוכיח את עליונותך עליו. המטרה היא לספק לו את מיטב התנאים שיאפשרו את צמיחתו הבטוחה.
יש שפע של דברים שהאינטרנט והטכנולוגיה לא יכולים לספק והורים טובים כן. למשל נסיון חיים, הבנה של רגשות מורכבים, הבנה של גוונים שונים אצל בני אדם ומצבים (ילדים, גם מבריקים, נוטים לראות דברים רבים בשחור ולבן), שליטה עצמית, תכנון ועמידה בו, איפוק, התמדה, יכולת לגבש טקטיקה ואסטרטגיה בחיים ולא במשחק ועוד ועוד ועוד.

נכון, זה מלחיץ כשעולה שאלה, למשל על מזג האוויר, תכונותיו של מכשיר חשמלי או טיבה של תרופה והילד הזריז שלך חוזר עם תשובה מדויקת לפני שהבנת בכלל מי נגד מי.
אלא שילדים חסרים בדרך כלל את היכולת לעבד את המידע, להפוך אותו לידע יישומי, לדעת לסנן את החלקים החשובים והכי חשוב: לדעת לסנן מידע מוטה ואינטרסנטי. את היכולת הזו של קריאה בין השורות והבנה אם הסרט או כתבה שמולכם הם פרסומת סמויה במסווה של הגשת מידע, סביר להניח שיש יותר להורים מאשר לילדים.

הטענה של הפגיעה סמכות ההורית מזכירה את הקינה של הרופאים על כך שהחולים היום מתייעצים עם גוגל לפני ואחרי ביקור אצל הרופא ופעמים רבות לא ממלאים אחר הוראות הרופא. בכתבה שסיקרה את הכנס נשמעו פעמיים, משני אנשים שונים קריאות "לחנך את החולים."
באמת אוי ואבוי. החולים מעזים לקרוא תגר על דימוי הרופא יודע הכל. הבעיה היא שהרופא/ה באמת לפעמים מגשש/ת באפילה. הרפואה המערבית הגיעה להישגים נפלאים בכל הנוגע לטיפול בטראומה וסרטן. אלא שהיא לפעמים מנחשת ולא פוגעת כשמדובר ברפואה פנימית ורופאים רבים וישרים מודים בכך בעצמם. טוב שהתפכחנו מאשליית הרופא, שיש לו פתרון לכל בעיה ויכולת אבחנה מזהירה תוך רגע קט. חיים רבים ניצלים בכל יום בזכות חולים עירניים ובני משפחותיהם, שמעזים לקרוא בטקסטים המדעיים או להתייעץ באינטרנט עם רופאים אחרים

"הילדים של היום לא יודעים להביע רגשות" - וואו, זו קביעה שהלכה רחוק מאוד, בעיקר כשהיא באה מפיו של יועץ ומנחה במכון אדלר (מקום אותו הערכתי עד רגע הקריאה של חוות הדעת הזו). אני מאוד מקווה שמדובר בהגזמה של העתונאי המדווח. הייתי מציע לאותו יועץ לנסות לראות את הדברים באור אחר: הילדים של היום מתקשרים באופן אחר ממה שאתה רגיל אליו וגדלת איתו. לא כל מה ש"אחר" הוא "חסר."

"אני גדלתי בשכונה, היינו אוכלים צהרים ואז יורדים לשחק ברחוב," הוא נזכר בגעגוע. - כן, גם אני גדלתי ככה. גם אני די מתפלא על השוני, אבל לא רואה אותו בהכרח כדבר גרוע: הורים ידעו פחות מה קורה עם הילד שלהם, מה הוא עובר, האם הוא עובר התעללות או מתעלל באחרים, האם הוא מושפע מחברה רעה, האם הוא מסכן את עצמו ואת סביבתו.
עשינו דברים מאוד מסוכנים, על כבישים ועל עצים ועל מתקנים. אף אחד לא ממש ידע מה קורה איתנו כי ההורים היו דור אחר וגם... לא היו טלפונים סלולריים ואי אפשר היה לדעת מה קורה איתנו. הביטחון לגבי שהיית ילדים ברחוב עד שעות החשיכה היה הרבה יותר גדול מהיום. במאמר מוסגר אציין, שאני חושב שהחשש של ההורים כיום הוא מוגזם, אבל זו לגמרי בעיה של ההורים, לא הילדים. נכון, "ילדים היו ברחוב והתמודדו עם דברים," כדבריו של אותו יועץ ממכון אדלר. אבל מי קבע שהתמודדות ברחוב נכונה או מחשלת יותר מהתמודדות בחוג (פעם הלכו פחות לחוגים) או מפגישת חברים בבית? - יש איזו רומנטיקה סביב הרחוב, המזכירה קצת את רומנטיקת הפרא האציל שרווחהה באירופה במאה ה - 18, כאילו ככל שאתה יותר בסיסי באורחות חייך, אתה יותר מחובר לעצמך.



יש לי שלושה ילדים, בדיוק בגילאים הפגיעים (11,9,5). מילא הילדים שלי, אבל אני גם מכיר את רוב החברים שלהם. אנחנו גרים בעיר רגילה ואפרורית, הם לומדים במוסדות רגילים וממוצעים לחלוטין, השכונה ישראלית טיפוסית, ללא הברקות מיוחדות. ממש ישראל הרגילה. אני נמצא המון עם הילדים שלי ועם החברים שלהם. המון. נראה לי שהייתי רואה דבר כל כך רדיקלי. לא יודעים להביע רגשות???? בחיי הגזמת.

"הטלפונים גורמים לילדים להפרעות קשב" - כן ולא. אצל ילדים קטנים מאוד, אין ספק שיש לכך השפעה, אבל באותה מידה חשיפה לטלוויזיה בגיל מוקדם מדי ובכמויות גדולות מדי עשויה להיות בעייתית באותה מידה. וטלוויזיה יש בישראל כבר מ - 1967... (העיכוב בכניסתה אגב, נבע מאותם פחדים, שהיום מיוחסים לאינטרנט והטלפונים הניידים). בנוסף, גם החוקרים שבכתבה מודים שישנם ילדים, שדווקא מחשב הלוח (טאבלט) הוא היחידי שמסוגל להביא ילדים מסוימים לידי ריכוז גבוה. כלומר - יש ויש.

"ילדים כבר לא קוראים" - על פי המספרים היבשים, זה כנראה נכון, בעיקר עבור בנים. אלא שלא רק המספרים יבשים, אלא גם עולם המבוגרים הישראלים:
ניסיתם לתת לילדים לקרוא בספר אלקטרוני? 
    קינדל. מה, לא חמוד?התשובה היא לאו מוחלט. תחום הספרים האלקטרוניים בישראל מפגר מאוד מאוד אחרי מה שמתחולל בעולם דובר האנגלית ולדעתי גם הרוסית (בכל פעם שאני רואה מישהו עם קינדל או קורא אחר ברכבת או אוטובוס, ואני משתמש הרבה בתחבורה ציבורית, אני מתקרב לראות את השפה וב - 100% מהמקרים מדובר באנגלית או רוסית).
עברתי לקינדל לפני שלוש שנים. הכרזתי על תום עידן הספרים מנייר בבית ובחיים שלי. נכון, זה הכריח אותי לעבור לקרוא באנגלית, אבל זה רק לטובה. היום (ואולי גם בעבר, מודה שאני לא יודע) אפשר לקרוא ספרים אלקטרוניים בעברית בקינדל.
בכל פעם שאני מציע לעבור לקורא אלקטרוני למישהו אחר, אני תמיד, אבל תמיד נתקל בתגובה המבטלת: "זה לא אותו דבר."
עיני הדוברים הופכות מצועפות והם מדברים על תחושת הדפדוף ועל ריח הניר בלה בלה בלה.
"וזה גם נורא לא נוח לקרוא ממסך!" הם מסיימים בטיעון מוחץ.
ואז אני שואל אותם בזהירות אם ניסו פעם קינדל.
"מה?" עונה בן או בת שיחי. "אה לא מכיר... - לא משנה, אני לא מסוגל/ת לקרוא ממסך." 
אני מנסה להסביר אז שלא מדובר במסך רגיל, שהניגודיות גדולה יותר ושהטכנולוגיה, המכונה e-ink, מדמה ספר יותר מאשר מסך מחשב רגיל, שהעמודות צרות והכל נותן תחושה של ספר. "גם אפשר לקרוא עם זה בנוחות מיטה ובשירותים" אני שולף את הקלף המנצח, אבל זה פשוט לא עוזר.
הם חוזרים שוב לריח האדיוטי ולרומנטיקה המטופשת שרק זוללי יערות גשם מזדהים איתה.

רוצים נתונים? הנה לכם: בארה"ב אירעה ב - 2012 קפיצה של 43% במכירת ספרים אלקטרוניים לעומת השנה שקדמה לה. זה נתון מאיגוד המוציאים לאור האמריקאי.
נתון אחר, ממחקר של מכון Pew, מצא ירידה בצריכת ספרים מנייר לצד עליה בצריכת ספרים אלקטרוניים. כלומר, אנשים לא קוראים פחות, הם פשוט עברו מדיום. 

יותר קל להוציא לאור ספר, יש פחות חסמים ופחות שומרי סף. זה נכון, יש הרבה יותר לברור ממנו וזו משימה מעייפת, יש גם ספרים מביכים בטפשותם לפעמים, אבל יש גם תגליות ענקיות, שכן שיטת שומרי הסף (קרי, עורכים ומפיצים) הפילה בדרך הרבה חללים, שכן גם השומרים, עם היותם מקצועיים, הם רק בני אדם.

חשוב לציין בהקשר זה, שישנן טענות רבות ומבוססות מחקרית, על פיהן קליטת התוכן טובה יותר בקריאה מספר נייר.
שתי הערות בהקשר זה:
1) טכנולוגיית הספרים הדיגיטליים משתפרת ללא הפסק ויחד איתה תוצאות המחקרים (לפני 20 שנה התוצאות היו גרועות בהרבה לרעת קריאה ממסך).
2) רוב המשתתפים במחקרים פשוט רגילים יותר לקריאה מנייר. יש כאן "מקדם וותק."

לסיכום, גם אם אתם מבוגרים, שמחליטים שספר דיגיטלי לא מתאים לכם, לפחות תכירו בעובדה שילדים נולדו לעולם השונה מזה שלכם. ילדים הם מה שמכונה Digital Natives ובתור שכאלה, אין להם עולם אנאלוגי להשוות אליו, בניגוד למבוגרים, שכרגע מנהלים את מערכות החינוך ומתעקשים לראות את העולם רק דרך עיניהם.

"הקרינה מזיקה" - נכון ונכון ונכון. ברור שאין לי מה לומר בענין הזה, חוץ מלהפנות אצבע מאשימה להורים חסרי האחריות, שקונים טלפון רב עוצמה לילדם הזעיר, רק כדי שלא ירגיש יוצא דופן. מפגרים! אם כולכם הייתם שומרים יותר על הילדים שלכם, אז יוצא הדופן היה הילד עם הטלפון !