articles-header


 

מי מפחד מילדים דיגיטליים

digital-kids

מבוגרים מאוימים, ככל הנראה.
מצקצקי השפתיים קבלו רוח גבית עם פרסום מחקר "מזעזע" שגילה כי 94% מבני הנוער משתמשים בטלפון נייד, מדברים או מתעסקים איתו 4-5 שעות ביום ויש כאלו שגם שולחים ומקבלים עד 300 הודעות כתובות ביום.

מה הסיפור שלכם?

קודם כל, את הטלפונים מישהו היה חייב לקנות והוא ככל הנראה אותם מבוגרים מזועזעים.
שנית, אם זה כל כך גרוע (ואני מרשה לעצמי לערער על הקביעה הלכאורה מובנת מאליה - הסבר בהמשך), איזו דוגמה אישית נותנים המבוגרים בדיוק? הם הרי משתמשים כבדים אפילו יותר.

כן, יש ללא ספק דברים רעים מאוד הנובעים משימוש מוגזם בטלפון סלולרי, אבל המגמה המסתמנת כיום בשיח הציבורי והחינוכי היא שמדובר בדבר נורא, שיש להילחם בו.
המטרה שלי כאן היא לבדוק את כל חלקי התמונה וגם לטעון שלא רק שהכל כל כך גרוע, אלא שיש כמה דברים מעולים בתקשורת החדשה.

בריונות רשת ונוער - יש מה לעשות

bully-Thomas-Ricker

זה קרה כל כך מהר: כבר לא צריך להסביר מהי בריונות רשת.
אם את או אתה ילד/ה או נערה/ה, כמעט 50% שזה קרה גם לך.
אם את או אתה מבוגרים, זה קרה לילד שלכם, לנכדה או לילדים ונכדים של חברים.
וכמו שהמושג נכנס במהירות לחיינו, מהר יותר מהמילה "סלפי," כך גם הבריונות עצמה התפשטה, במהירות ובעוצמה שבה הילד או הילדה המוטרדים רצים לחפש מחסה כדי להיעלם מהעולם: בגלל הבושה, העלבון והכעס שעולים בהם.
להם מוקדש המאמר הבא, באהבה ובאגרופים קמוצים.

לאן הולכים לימודי הקולנוע בישראל

כנראה שאינם הולכים לשום מקום וזוהי הבשורה המצערת

film-studies-israel-1

לימודי קולנוע בישראל כיום אינם שונים בהרבה מאלו שהיו לפני עשר, עשרים, שלושים ואף ארבעים שנה.
אמת, כל בתי הספר לקולנוע עברו לצילום ועריכה דיגיטליים. אגב, גם שינוי זה התרחש באיחור שערורייתי, שחטא לסטודנטים, שנאלצו להגיע לא מוכנים לשוק וללמוד להפעיל ציוד זה בעצמם.
אבל היום הכל דיגיטלי. אז מה? זהו רק הקצה העליון של הקרחון, תרתי משמע, שכן לימודי הקולנוע קפאו על שמריהם.

חשוב לי לומר שאינני חסיד של שינוי בכל מחיר ואני לא רואה בהיצמדות למסורת דבר רע בהכרח. אדרבא, כל מקרה לגופו.

מימון המונים להפקת סרטים

מחקר מקיף, הכולל מקרי בוחן והמלצות לפעולה

roller-funkרק לאחרונה יחסית תורגם הביטוי Crowd Funding לעברית. האיחור מעיד על הטמעה באיחור של מגמה, שכבשה את העולם דובר האנגלית. ללא ספק, הספקנות הישראלית אחראית לכך. אבל כל זה מאחורינו. מימון המונים נחשב כיום דרך מקובלת למימון סרטים ואפילו מועדף, במקום מסלול קרנות הקולנוע הארוך ולעיתים משפיל (יש יאמרו גם לא הוגן). לפני שנצלול פנימה, קווים לדמותה של התופעה:

הביטוי Crowd Funding הוטבע על ידי מייקל סאליבן לראשונה ב-2006, אך פרויקט המימון הראשון באמצעות האינטרנט התבצע כנראה כבר ב-1997 עבור להקת Marillion. ב-2003 הוקם ArtistShare, המיועד בעיקר למוסיקאים, וב-2004, פראני ארמסטרונג התחילה לגייס מימון לסרט התיעודי המפורסם The Age of Stupid - פרויקט מימון שנמשך עד 2009. במהלכו גויסו 1.5 מיליון ליש"ט וצפו בו בסביבות 62 מליון בני אדם.




למאמר זה מספר מטרות:

* לעשות סדר בכל הנוגע להגדרת מימון מהציבור והחוקים הנהוגים בו, תוך סקירת הכלים הקיימים כיום בשוק עבור תחום הקולנוע, היוזמות החברתיות והאמנות.
* להמליץ מתי כדאי לפנות לנתיב זה, תוך ראיית הסיכויים והסיכונים הכרוכים בכך.
* לסקור מספר מקרי מבחן מוצלחים, ישראליים ובינלאומיים, ולנסות לנתח את הסיבות להצלחה.
* ליצור רשימת המלצות לפעולה שיטתית (Best Practices), שתגדיל את הסיכויים שלכם להצלחה בגיוס מימון מהציבור.

חלונות הפצה - עוד מוסד מיושן

לחסל עוד פרה קדושה

jessica-macnameeחלונות הפצה (Distribution Windows) הוא כינוי לשיטת ההפצה המסורתית המדורגת. העיקרון של שיטה זו היא שכדי להפק רווח מקסימלי מכל סרט, יש לקבוע דירוג בזמנים עבור כל פלטפורמת הפצה (בתי קולנוע, טלוויזיה, ספריות וידאו וכו'). השיטה התבססה והעמיקה ובמשך השנים וקבלה מעמד דומיננטי, עד כדי עיגונה בחקיקה בכמה מדינות.
אך בשנים האחרונות, עקב השפעת האינטרנט, מחלחל באטיות מודל ה-Day and Date, על פיו ההפצה מתבצעת בו זמנית בכל הפלטפורמות.

- איזו שיטה מתאימה יותר לסרט שלכם?
- אילו ברירות יש לכם בכלל?
- לאן הולך השוק?

על שאלות אלו ינסה המאמר לענות.