מי צריך מימון ציבורי לקולנוע בישראל

בישראל יש מימון ציבורי לא רע בכלל לקולנוע.

נכון, זו לא הרמה של קנדה או צרפת, אבל הי - אנחנו מדינה קטנה יותר.
נכון, זו לא הרמה של התמיכה בדנמרק, אבל דנמרק היא מקרה קיצון.

יחסית לארה"ב ויפן, אנחנו במצב מעולה.
יחסית לרוב ארצות אירופה, התמיכה הציבורית בקולנוע בישראל היא במקום טוב באמצע. אמת, אין לי נתונים מדויקים וזה גם די קשה למדוד: זה לא רק אחוז מתקציב המדינה, אלא קצת יותר מורכב, כי השאלה היא איך מתייחסים לקו-פרודוקציות, לתמיכה במוסדות קולנוע ואיגודים וכן הלאה. קשה מאוד לבודד תמיכה בהפקה נטו. למרות הקושי במדידה, אני מבסס זאת על ידע כללי רב שנים.

אז על מה הבכי

פשוט מאוד: תמיד נדמה ליוצרים שאפשר וצריך יותר.
שנית, עדיין קשה לחיות מקולנוע, למרות התמיכה. אני יכול להעיד על כך.
אז מה. מי אמר שצריך לממן אנשים שכמותי.

חשבו על כך רגע: כמה מימון ציבורי יש ללהקות רוק?- אפס (אם מנכים מזה את הסובסידיות לחוגים לגיטרה במתנ"סים:))
אז האם אין יצירת רוק בשל כך?
זו שאלה רטורית. ישראל מפוצצת בלהקות. אני יודע, יש טיעונים לכאן ולכאן, כמו למשל שקולנוע דורש יותר תקציב. מכיר אותם.
חכו, נגיע לזה.

היסטוריה קצרה

 בדור של אורי זוהר, עסקו בקולנוע רק משוגעים לדבר. לא היה אכפת להם מכלום. הם השקיעו את כל חסכונותיהם, משכנו את רכושם ועשו קולנוע. פה ושם היו הצלחות, שתורגמו גם להצלחה מסחרית. אנשים בישראל הלכו הרבה יותר מהיום לבתי הקולנוע, לא היו אופציות פיראטיות והחוסר באלטרנטיבות הפך את הקולנוע לדרך בילוי אולטימטיבית. הערוץ הבודד סיפק עבודה לאותם משוגעים לדבר, שלא היו רבים ולכן התחרות לא היתה נוראית.
רובם לא התעשרו, אבל אי השוויון בישראל היה נמוך בהרבה מהיום והפערים לא היו כה מודגשים. זה היה בסדר להיות אמן. לא היית עשיר, אבל חיית באופן סביר, עם דירה במרכז הארץ.

כשאני נכנסתי לתחום, ב - 1996, כבר היו ערוץ שני וגם כבלים. התעשייה התבגרה באחת. נכנסו פרסומות. התחילו תקציבים גדולים. צלמי ובמאי פרסומות הפכו לסטארים. עוד לא היו תכניות ריאליטי. התוכן החל להיות יותר ויותר בידורי, אבל היה סביר עדיין.
כמי שעסק בסרטי תעודה, ממש התפרנסתי מזה. הייתי מגיש עשר הצעות לסרטים לגופים השונים, זוכה בהצעה אחת, עושה סרט ואם התמזל מזלי, זוכה בעוד סרט בו זמנית ואז אפילו הייתי חוסך.

כשהתחלתי, נתנו מעט כסף להרבה סרטים. ידעתי לעשות סרטים בצורה יעילה, כי אני שולט ברוב התחומים המקצועיים (עריכה, צילום, הקלטה) והספיקו לי 20,000$ כדי להוציא סרט באיכות הפקה טובה (Production Value).

המשבר

המשבר החל כאשר החלו לדבר בישראל על נאותות הפקה. בפועל, זהו מעין קביעת תקציב מנימום להפקה, שמתחתיו, היא תהיה מבישה לכאורה ואנשים לא יצליחו להפיק סרט באיכות טובה ולחיות מההפקה. נזרקו מספרים גבוהים לחלל האוויר. דובר על 100,000$.
במשא ומתן שהחל מול הערוצים והקרנות, דובר על 70,000$ כפשרה.
אני חשבתי, ואני עדיין חושב, שזה אסון.

אנשים לא יודעים לעבוד והם מפונקים. אפשר לעשות סרטים תיעודיים מעולים בפחות כסף, אם אנשים יואילו בטובם ללכלך את הידיים ולעסוק במקצועות הקולנוע השונים ולא לטעון "אני במאי/ת בלבד."
אני מלמד קולנוע כבר כמה שנים. תמיד שואל את הסטודנטים שלי מה הם רוצים להיות: 100% מהם רוצים להיות במאים.
זה טירוף. זה לא אפשרי, זה לא נכון, זה לא ייתכן, זה נרקיסיסטי, זה אגוצנטרי.

אלא שהגחמה הזו עבדה על המימסד. הקרנות יישרו קו ולאחר מכן גם הערוצים. היום הגשה של תקציב שנמוך מ - 400,000 ש"ח נחשבת לא מקצועית.

התוצאה? - נוראית. הרי כמות הכסף נשארה זהה ולמעשה, עם ירידת כוחה של הטלוויזיה והדרישה להקלות ברגולציה, כמות הכסף עוד פחתה. מה שקרה הוא, שפחות אנשים זכו במענקים לסרטים, כי יש יותר כסף לכל סרט אמנם, אבל מאחר שהעוגה היא אחת, פחות אנשים מקבלים פרוסות ממנה.

ומה קרה בשוק בינתיים?
תקופה מסוימת, השוק ידע פריחה. הצלחה של סרטים תיעודיים ישראלים בעולם גרמה לפניה של אנשים רבים לעסוק בתחום. בתי הספר לקולנוע התרבו בבת אחת. נפתחו מגמות בתל חי, האוניברסיטה הפתוחה, בית ברל, ויצ"ו חיפה.
עיתונאים, סופרים ושאר אנשים ממקצועות קרובים, פנו אף הם ליצור קולנוע.
התחרות גברה מאוד. בכל מכרז של ערוץ 8, הרשות השניה ויס-דוקו התחרו מאות הצעות, בין 400-600 ליתר דיוק, מתוכם נבחרו באזור 12 סרטים בכל פעם.
זכיה במכרז כזה הפכה להימור. בני הדור שלי, שבעבר התפרנסו מקולנוע תיעודי, נכתשו. חלקנו שרדו, אחרים עשו הסבות מקצועיות או פנו להוראה.
וזה בסדר כשלעצמו, אם התוצאה היתה עליה ברמה של הסרטים, מעין "החזק שורד."

אלא שזה לא קרה. אני יודע, זה ענין של טעם, אלא שכמי שעוקב אחרי הקולנוע התיעודי כבר 20 שנה עוד מעט, חי ונושם אותו ברמה יום יומית, עוקב אחרי תכניות פסטיבלים וקטלוגים של פורום היוצרים הדוקומנטרים ומפיצים, אני יכול להעיד שהקולנוע התיעודי הישראלי הפך חד מימדי מתמיד.
הרבה מאוד סרטים אישיים, מהז'אנר הופך הבטן. הרבה סרטים פוליטיים, תמיד מצד אחד של המפה. סרט טבע אחד, סרט מדעי אחד, שמזדקרים כתורן נואש ובודד בספינה של רוב מלל של אני-אני-אני וכיבוש-כיבוש-כיבוש.
וזה בסדר גמור, כל עוד מדובר במינון סביר. אבל באמת: סרט טבע אחד במשך עשרות שנים???? סרט מדעי אחד ??? השתגענו או מה? היכן המגוון?

השקר

אחד השקרים המצליחים ביותר בעולם הקולנוע בישראל הוא שההשקעה שווה, כי הסרטים הישראלים מצליחים בעולם.
כל חוקר טוב שואל מיד מהו המדד להצלחה.
במשך שנים, היה מקובל להניח כי פסטיבלי סרטים הם נייר הלקמוס של הצלחה. הם שווי ערך לכנסים מקצועיים או לפרסומים בכתבי עת אקדמיים.

או.קיי - אני מחבר של מדריך בינלאומי לפסטיבלים שיוצא כבר עשר שנים בתמיכת קרן רבינוביץ' ומשרד החוץ. אני חושב שאני יודע על מה אני מדבר ואני מעז לקבוע, מאותו מקום של חוקר בלתי נלאה, שפסטיבלים מדברים בעיקר עם עצמם.
פסטיבלי סרטים נוטים לחקות זה את זה. ליתר דיוק: רוב הפסטיבלים מחקים כעדר גס, מטומטם, עצל וחסר חשיבה את ההחלטות של מנהלי אידפא, סאנדאנס, הוטדוקס, ברלין, טורונטו וקאן.

פסטיבלים אוהבים להתגאות במספרים הגדולים של קהל שבא אליהם. זה נע בין 5000 ל - 90,000 מבקרים, יש פסטיבלים שיותר. אלא שפסטיבלים הם גם אירוע תרבותי ובידורי, הם קרנבל. יש בהם גם קבוצות של קהל שבוי, יש כאלו שרואים יותר מסרט אחד. בהרבה מקרים ועבור הרבה סרטים, מדובר בהקרנות בפסטיבל ואחר כך עוד הקרנות מעטות. במקרים מסוימים, סרט נמכר לערוצי טלוויזיה ובדרך כלל ישודר בשעות נידחות.
הקהל הזה, קהל שוחרי הפסטיבלים, כל כך מובחן ונישתי, שהמציאו לו שם: Festival Goers.
הוא מורכב מפנסיונרים, מסטודנטים לקולנוע ומקצועות הומניים או מדעי החברה. מתלמידי בתי ספר שהכריחו אותם, מקומץ משוגעים לקולנוע.
אז האם הסרט באמת הצליח בעולם אם הצליח בפסטיבלי סרטים? לא בדיוק, ברוב המקרים.
יש לי אתר VOD. אני חושב שאני מבחין במגמות. אני עצמי הופתעתי לגלות, שהסרטים הפוליטיים הם האחרונים שמענינים מישהו. כי גם אני הייתי עבד של הקונספציה, על פיה סרטים תיעודיים באו לשנות את העולם, לא פחות ולכן עליהם להיות חשובים.

המציאות היא, שהקהל רוצה שירחיבו את אופקיו. אנשים סקרנים לעולמות חדשים, מחפשים מידע או הזדהות בנושאים שקרובים לליבם.
אנשים לא מתענינים בנקודת החן הטראומטית של הבמאית, אלא אם הוא נוגע לחוויה שהם יכולים להזדהות איתה.

אנשים גם אוהבים לצחוק. הומור הוא מרכיב שחסר מאוד מאוד בסרטים תעודה ישראלים, שבדרך כלל עולה מהם אקורד נוגה של טראומה, עצב, חוסר צדק ומחדל פושע. ואני לא מדבר על הומור קליל, משכיח ומתחמק (אסקפיסטי). הומור יכול להיות גם מריר וחצי עצוב, כפי שהיהדות השכילה להוציא מעצמה הומור נפלא כזה במשך מאות שנים של חיים בגלות. אבל לא תמצאו כמעט סרטי תעודה ישראלים עם הומור, שגם אומרים משהו בעל משמעות. במובן הזה, ההצלחה של הסרט הנפלא החברה הגרועה בעולם מעידה על הצמא להומור כזה, שמכיל בתוכו גם מסר.

איך כל זה קשור למימון ציבורי

מימון ציבורי לקולנוע הפך למשחית. הוא פטר את הצורך במתן דין וחשבון אמיתי, כן וחסר פניות לגבי התמיכה בקולנוע.
כיום, על פי חוק הקולנוע הישראלי, אחד הפרמטרים להצלחה של סרט שקרן תמכה בו, הוא עד כמה הצליח בפסטיבלי סרטים בחו"ל. יתר על כן, המועצה נשענת על דירוג הפסטיבלים של איגוד המפיקים הבינלאומי ונותנת ניקוד גבוה יותר לקרן, שסרט שתמכה בו הגיע לפסטיבל בעל דירוג A.
אנחנו חיים בחברה רציונלית. חברות דירוג משגשגות ועל פיהן יישק דבר. אנשים אוהבים דירוגים. זה מסדר להם את החיים. גם המועצה לקולנוע אוהבת דירוגים. היא מסתמכת על הדירוג המכובד לכאורה של איגוד המפיקים.
אבל מה שבמועצה לקולנוע לא יודעים הוא, שעולם הקולנוע עובר מהפכה של ממש לגבי קביעת המקום בו מתקבלות החלטות משפיעות. דירוג A של איגוד המפיקים הבינלאומי הוא דוגמה מוחצת לשליטה של כוחות המדיה הישנים.
והוא לא רלוונטי !
רק כמות קטנה מהסרטים שמוצגים בפסטיבלים הקובעים האלה, זוכים לעיסקת הפצה משמעותית. הרוב פשוט מוקרנים שם, אחר כך מוזמנים לפסטבלים נוספים (זוכרים? פסטיבלים מדברים בעיקר עם עצמם) וזהו.

פרמטר נוסף להצלחה של סרט הוא אם הוא שודר בטלוויזיה. הנה, עוד שריד של מדיה ישנה: אם הגעת לטלוויזיה - אתה קיים, נכון?
לא.
רוב השידורים בטלוויזיה של סרטים המכונים ז'אנר עליון (רוב נתמכי הקרנות למעשה), משודרים בשעות כל כך נידחות או כל כך מעט פעמים, שזה פשוט עלוב. נכון, תכניות ריאליטי או חדשות נצפות על ידי מאות אלפי אנשים, אבל הסרטים שאני מדבר עליהם לא זוכים לכך ב - 99% מהמקרים.

החלופה הנכונה
כשאני אומר לאנשים "יוטיוב", הם בדרך כלל מעוותים את פיהם באנינות. יוטיוב זה הרי חתולים על סקייטבורד ואנחנו כאן כדי ליצור משהו בעל אמירה.
אבל מה לעשות, שזה פשוט לא נכון. - ביוטיוב יש הכל וסרטים איכותיים, קצרים או ארוכים, מגיעים למאות אלפי צפיות של משתמשים נאמנים וסקרנים.
אבל המועצה לקולנוע לא מכירה ביוטיוב כמדד להצלחה של סרט.

כשעבדתי על הסרט הקודם שלי ליס-דוקו, עד שאלוהים יפריד בינינו, העליתי במקביל 34 סרטונים קצרים של קטעים מתוך הסרט, במהלך הכנתו. חלק מהם לא נכנסו לסרט הגמור, אבל היו שווים צפיה.
הגעתי במצטבר, דרך האתרים פליקס ויוטיוב, ליותר מ - 250,000 איש. הגעתי לעוד אנשים דרך פורום שהקמתי על נושא הסרט ובלוג שכתבתי במקביל לצילומים, אבל בואו נתעלם מזה לצורך הענין. נתייחס רק למספר הצופים בקטעים שהועלו לרשת: 250,000.
בלי לדעת את המספרים ביס-דוקו, אני משוכנע שזה פי כמה יותר מכמות האנשים שצפו בסרט בכל בשידורים החוזרים ביס-דוקו.

אבל אף אחד לא מתייחס כיום לוידאו באינטרנט כמקדם או כשווה ערך ליצירה בטלוויזיה. ישראל, הממסדית לפחות, עדיין תקועה בדימוי העממי הנחות של יוטיוב.
הלו, אנחנו כבר מזמן לא שם.

מוקד הרעה חולה

כיום בישראל, לא רק שמותר לתמוך בסרט שאיש לא יצפה בו, זה אפילו הפך לאידואולוגיה: "אם לא תהיה תמיכה ציבורית," אומרים תומכי הגישה בעיניים רושפות, "סרטים המייצגים דעת מיעוט לא ייעשו לעולם. נהיה חברה צרת מוחין, חברה של רייטינג, חברה של אומרי הן, חברה קונפורמיסטית, חסרת סובלנות, קיצונית, חברה שבה בעלי ההון מעצבים את התודעה הציבורית ומטמטמים אותה על ידי בידור קל או פימפום מסרים המשרתים את בעלי ההון."

אכן, מילים כדורבנות ! אבל קו הטיעונים הזה הפך כל ביקורת על החלטות אמנותיות לביקורת על חופש הביטוי וכך סותם את הפיות לנצח.
זה מזכיר את הטקטיקה של פרויד, שטען כלפי מתנגדיו, שהם אינם מסוגלים להודות בכך שהוא צודק כי הם מדחיקים את האמת ומכחישים אותה. מאחר שהיה ממקדמיו המרכזיים של קונספט ההדחקה וההכחשה בנפש האדם, יצא שפרויד הצדיק את התיאוריה שלו באמצעות עצמה. פרדוקס לוגי, אבל אפקטיבי, כי קולותיהם של המבקרים אכן לא נשמעו שנים ארוכות.

רגע רגע רגע

אני כבר יכול לשמוע את הביקורת הלגיטימית: אז אתה מבקר בעצם את הדרך בה ניתנות תמיכות לקולנוע, לא את התמיכות עצמן. יש לך השגה לגבי הרפרטואר של סרטי התעודה הישראלים. היית שמח לשנות אותו, כלומר לקחת את אותו כסף ולעשות בו דברים שונים."

לא בדיוק.
אני חושב שלא במקרה הגענו למצב כזה. הוא מתרחש כאשר יש תמיכה ציבורית מהסוג המנוון, מהסוג המשתיק ביקורת על דרך קבלת ההחלטות, או במילים אחרות - מהסוג הקיים בישראל.
יתר כל כן, כמי שעוסק היום בהפצה דיגיטלית במקביל ליצירה, אני נדהם בכל פעם לגלות את רמת האדישות של היוצרים הישראלים: הם קבלו תמיכה ציבורית ולא ממש אכפת להם מהפצה.
כלומר, הם ישמחו מאוד לנסוע לכמה שיותר פסטיבלים חסרי משמעות. כן, פסטיבלי סרטים הם ליטוף ענק לאגו ומקנים תחושה של עשייה, אבל הם לא יותר מאוויר חם.
כשרואים את כמות האנרגיה העצומה שיוצרים אמריקאים, שאינם מקבלים תמיכה ציבורית, משקיעים בהגעה לקהל שלהם, בארגון הקרנות מקומיות (Community Screenings), בבניית דפי פייסבוק, בתקשורת עם אוהדים וצופים פוטנציאליים לסרט, מבינים כמה היוצר הישראלי רדום.
ובאמת? למה שלא יהיה רדום? הוא קיבל תמיכה לסרט. שמישהו אחר ידאג להפצה ואם לא תהיה כזו, לא נורא, כי את התקציב כבר קבלתי וגם בזבזתי אותו על הפקה. השקעה בהפצה היא כבר סיכון והיוצר הישראלי אינו מתוכנת לסיכון כזה וגם נטול מוטיבציה כלפיו.

שוב תוצאה עגומה: סרטים, שאיש לא נתן דעתו על הרלוונטיות שלהם לציבור, לא מגיעים אפילו לקהל הקטן אליו הם פונים, כי לאיש אין מוטיבציה להביא אותם לאותו קהל.

הפתרון

* הנמכת התקציב הניתן לכל סרט. הורדת הרף הדרקוני של נאותות הפקה, שיוצר גול עצמי ליוצרים וליצירה.
הדבר יאלץ יוצרים להיות מפונקים פחות ויצירתיים יותר גם בצד ההפקה, לא רק הבימוי והתסריט. תקראו לזה דיאטת חלבונים. הרעב ממריץ.

* חיוב כל המגישים להוסיף לתכנית הסרט פרק הנוגע לתכנית הגעה לקהל (Outreach).
יוצרים יצטרכו להגדיר מיהו הקהל שלהם ואיך יגיעו אליו. אגב, דבר כזה קיים כיום בהגשות של הרשת הציבורית האמריקאית - PBS ולחלוטין לא קיים בישראל !

* הכרה בסוגי מדיה נוספים כחלק מהפרויקט והסרת תנאי הסף האדיוטי של שידור בטלוויזיה. אפשר היום להגיע לפי כמה יותר אנשים באמצעות שילוב של סרט ארוך, ערוץ דינמי ביוטיוב ואתר אקטיבי עם רשומות (פוסטים) המלווים את הסרט. מספיק להתייחס לאינטרנט כאל אויב או כאל מדיום נחות.

** אפילוג: בקיצור, אתה מתוסכל ונקמן

לא, אני לא. בשלוש השנים האחרונות הפקתי, ביימתי וערכתי שני סרטים ליס-דוקו בתקציבים של יותר מ - 300,000 ש"ח האחד. כיום אני מביים סרט לערוץ 1 בתקציב של 400,000 ש"ח , בשיתוף ערוץ טלוויזיה צרפתי, ששם גם הוא כסף. אני גם מלמד קולנוע, עורך עצמאי, מדי פעם מפיק סרטי תדמית, מרצה על במות שונות וגם כאמור בעליו של מיזם של VOD, הפצה דיגיטלית של סרטים ברחבי העולם.

יתר על כן, החלטתי לא להגיש יותר בקשות לתמיכה בסרטים. נוכחתי באפקט המשתק והמרדים והבנתי שבאופן פרדוקסלי, אני הוא הנפגע המרכזי מתמיכות חיבוק דב כאלה.