עשו טובה לעצמכם: הפסיקו לבנות עמודי פייסבוק לסרטים

embarrassed

אחרי עמל, יגע ויזע של שנים סיימתם ליצור סרט. אמרו לכם שכענין בסיסי צריך להקים עבורו עמוד פייסבוק. אז מהר, סימנתם V והמשכתם הלאה לדברים יותר מענינים.
והדברים האחרים באמת יותר מענינים. ניהול מדיה חברתית הוא מקצוע וסביר שהוא לא המקצוע שלכם.
כבר כתבתי כאן באריכות על הטעויות שיוצרי קולנוע עושים עם סיום הסרט. האנליזה ההיא נגעה בעיקר לאסטרטגיית הפצה, או יותר נכון - חסרונה. המאמר עורר הדים לא מעטים ויוצרות ויוצרים רבים ספרו לי שמצאו את עצמם בתוך התיאור.

אזהרת ספוילר וגילוי נאות: לפעמים אני כותב עם מה שיכול להיראות כהומור מלגלג. אז לא רק שאני בא מאהבה, אלא אני האדם הראשון שכל הפוסטים האלה צוחקים עליו. זאת משום שאני חובש שני כובעים: מרצה לניו מדיה ובעבר, למשך שנים ארוכות, יוצר סרטים. עשיתי כמעט את כל הטעויות האפשריות והמביכות שאני כותב עליהן כאן. יש יתרונות בניסיון, גם אם הוא רע.  

מי אמר שחייבים עמוד פייסבוק לסרט

יש מוסכמה כזאת. היא נובעת מהעובדה שבפייסבוק יש מה שנקרא בעולם התיכנות ׳ישויות׳: כלומר סיווג שיש לו משמעויות תפקודיות.
בעמוד אישי יש תכונות שאין בעמוד מקצועי (עמוד סרט, עמוד חברה, עמוד אישיות ציבורית וכו׳) וההפך. מגבלה על מספר החברים, ניתן  או לא ניתן לקדם תוכן בפרסום ממומן ועוד.
לכן, הסיבה המרכזית לכאורה להקמת עמוד לסרט היא שחרור מהמגבלות שיוצר העמוד האישי.
אבל יש גם סיבה פסיכולוגית:
יוצרות ויוצרים מתלבטים כל חייהם המקצועיים אם יש זהות בין הסרט לבינם. זו לא שאלה פשוטה בכלל. האם הסרט עומד בפני עצמו ומדבר עבורי? או שאני ואישיותי הם חלק מהסרט? האם אני רוצה שתמונות החופשה/משפחה/חברים יתערבבו עם הסרט, שהוא המקצוע שלי? ומה עם ההפרדה בין הפרטי לציבורי? בין הבית לעבודה?

אני מציע לפעמים לסטודנטים להקים אתר  או לפחות לתפוס דומיין עם השם שלהם לפני שסיימו את לימודיהם. זאת כדי שהקריירה שלהם תהיה מזוהה איתם אישית.
הם בדרך כלל מצחקקים במבוכה ושואלים ״מה כבר עשיתי בחיים שיהיה אתר הנושא את שמי״?
באופן אישי, אני מעדיף אנשים שמצחקקים במבוכה ולא מיד מיישמים את העצה הזו.
אבל צריך להודות שלפעמים, אתר ששמו זהה לשמך הוא הדרך הנכונה ביותר להתנהל. בעיקר כדי להתאים את עצמנו למוסכמות העולם, על פיהן שם פרטי הוא מותג, קל וחומר בעולם האמנות או הבידור (לא סתם אמנים ממציאים לעצמם שם במה עם תחילת הקריירה. גם זה פתרון אלגנטי להפרדה בין מי שאתם לבין יצירתכם).

במיזם ה - VOD שלי אני מתלבט אם ליצור אוסף תגית סביב שם של יוצרת או יותר. אם היוצרת עקבית וכל סרטיה עוסקים באפרסמונים, אז יש היגיון רב ביצירת תגית הנושאת את שמה, כי היא מזוהה עם אפרסמונים. אבל מה אם הסרט הראשון הוא על תפוחים, השני על תפוזים והשלישי בכלל על מכניקה קוואנטית? ״שניה״, תגידו, ״אולי יש לה קו אמנותי המאפיין אותה בכל סרטיה בלי קשר לנושא שלהם ולכן יש לייחד עבורה תגית, שמייצגת קו אמנותי עקבי״? - אז כן, טוב שהעליתם את הנקודה הזו. היא באמת חשובה. ברשותכם, תנו לי לסבך אתכם עוד מעט: 
גם כאשר יוצר אינו עקבי ומשתנה כל הזמן (דיוויד בואי היה דוגמה מצוינת), הרי שההשתנות הזאת גם היא הפכה לסימן היכר שלו! כלומר, גם שינויים מתמידים, או הפתעה, הם חלק מהמותג של היוצר.

התחלתי מהשאלה המאוד תמימה לכאורה: למה להפריד בין מי שאתם לבין הסרט? וכנובע מכך: למה להפריד בין העמוד האישי לבין הסרט?

ועכשיו נעבור לשאלות המעשיות וטכניות יותר: מה מקדם טוב יותר את הסרט? פוסטים בפרופיל אישי או עמוד נפרד?

האם עמוד לסרט מקדם אותו טוב יותר

עמוד לסרט יכול להעיף אותו קדימה. ואם זו קבוצה, העוסקת בנושא הסרט ומתנהלת כמו קהילה, אז בכלל.
הבעיה, כמו תמיד, היא האנשים שמנהלים את העמודים האלה, כלומר את ואתה, יוצרי הקולנוע.
ואם אין לכם מושג איך לנהל עמוד, זה הולך להיות ממש רע.

הדינמיקה של עמוד סרט נוראי

1) חיכיתם לרגע ההשקה של הסרט, כלומר הבכורה, כדי לבנות עמוד לסרט.
זו כבר התחלה איומה.
אם כבר החלטתם להקים עמוד לסרט, עשו זאת לפני צאתו. בנו ציפייה. ספרו על תהליך ההפקה, העלו תמונו של אחורי הקלעים, הווי הצוות, קטעים מצחיקים, מלחיצים, יאוש של חדר עריכה וכו׳.
אה, זה לא מתאים לכם? אתם חוששים מאיך שתיראו? הלו, זו רשת חברתית, כאן משתפים. עשו סוויץ׳ בראש או שתעזבו את כל הרעיון. אי אפשר להיות ברשת חברתית, אך לסרב במקביל להיענות לכלליה. 
2) אתם מניחים והולכים: ראיתי לפני זמן מה עמוד של סופר מצליח. הוא נהג לכתוב פוסטים וללכת. אנשים הגיבו לו, אך הוא לא ענה מעולם. אני בספק אם הוא בכלל קרא את התגובות שלהם. האם זה בגלל שהיה כה אגוצנטרי עד שלא ענין אותו לקרוא תגובות, או שהיה נבוך מניהל דיון פומבי? כך או כך, זו היתה שגיאה ואנשים אכן ירדו עליו על כך. גם פוליטיקאים עושים זאת. או שהם שולחים עוזר פרלמנטרי לענות במקומם וכבר נולדו מזה רגעים מביכים (אופיר אקוניס ו״האישה הכעורה״). שורה תחתונה: ברשת חברתית מתנהגים באופן חברתי. 
3) אין לכם מה להעלות לעמוד: בואו נודה על האמת, זה המצב ב - 100% מעמודי הסרטים. בהתחלה, בשיא ההתלהבות, אתם מעלים את מה שנראה כשפע של חומרים, שהוא למעשה לא יותר מערכת הפסטיבלים שלכם: תקציר, טריילר, פוסטר, אולי גם קרדיטים. בצעתם את ההעלאות בזו אחר זו. לא חלפה יותר מחצי שעה מאז שיצרתם את העמוד ואתם מגלים שזהו, אין לכם יותר מה להעלות...
אופס. מה עושים עכשיו? עוברים לסעיף הבא!
4) הופכים את העמוד ללוח מודעות: ״מחר! הקרנה במטולה! איזו התרגשות! בואו בהמוניכם!״  - או.קי, בשנת 2016 התגוררו במטולה קצת פחות מ - 1600 איש. גם אם מוסיפים לזה את ישובי הסביבה הענקיים ביותר, מגיעים למעט מאוד אנשים. למה אתם מטריחים את כלל הציבור?
5) מבקשים לייקים מכל העולם בלי אבחנה. אז תנו לי לספק לכם סטטיסטיקה שלא תפתיע אתכם: 40% מהאנשים שלוחצים על לייק בעמוד שלכם עושים זאת מתוך פרגון (בעיקר חברים ומשפחה). עוד 40% עושים את מתוך אי נעימות אם יסרבו. עוד 19% הם יוצרים כמוכם, שבקשו מכם שתאהבו את העמוד שלהם או שיבקשו זאת בעתיד.
חדי העין מביניכם שמו בוודאי לב לכך שחסר לנו אחוז אחד. ובכן, הוא מורכב מאותם שלושה אנשים שאוהבים באמת ובתמים את עמוד הסרט שלכם.
6) הפכתם את העמוד לנאום תודה:  רשימה ארוכה של תודות לאנשים שאף אחד חוץ מכם לא מכיר וכמובן תודה נרגשת למנהלי הקרנות שתמכו בסרט. זה הזמן להזכיר שבקרן עשו לכם את המוות, אבל אתם רוצים לקבל מענק גם לסרט הבא, אז זו ההזדמנות להתחנף. אז זהו, שרואים את הצביעות שלכם ממטולה ועד באר שבע. סתם, הערת אגב, לא קשורה לעמוד פייסבוק.
אם אתם רוצים ללקק בכל זאת ובסטייל, הדפיסו כרזה של הסרט וכתבו בכתב יד כמה אתם אסירי תודה (״בלעדיכם זה לא היה קורה!״). הביאו את הכרזה למשרדי הקרן בעצמכם ולא עם שליח.
לכתוב תודה ולתייג את פייסבוק הקרן זה כמו לשלוח ברכה אחידה לראש השנה בוואטסאפ (עוד מנהג מתועב).
7) מעלים מספר בלתי נתפס של תמונות של אנשים על במה בסוף ההקרנה: היתה הקרנה מרגשת, שלא הייתי בה. בסופה נאמרו תודות נרגשות, הוזלו דמעות, הוענקו זרים. היה חשמל באוויר. אנשים צלמו באטרף והרגישו: חייבים לשתף! - הענין הוא, שהמשתמש המצוי בפייסבוק, שגולל בשעמום את הפיד בעודו בשירותים, ברכבת או בתור לקופה במרכול, לא מסוגל להרגיש את החשמל הזה. זר פרחים על במה, עוד זר פרחים על במה, והנה עוד מישהו שאני לא מכיר מקבל זר פרחים על במה ועכשיו זר על במה. פיהוק. לייק בשביל שיראו שעשיתי ויאללה.

שלוש עובדות חשובות

* בינואר 2018 הכריז מארק צוקרברג כי הוא מחזיר את פייסבוק להיות הרשת החברתית שהיתה. היו לזה שלוש סיבות מרכזיות: שערוריות של פרטיות סביב פייסבוק וכן נטישה, בעיקר של אנשים צעירים. פייסבוק מרובה בטקסט ואנשים צעירים מעדיפים תמונות. ויש סיבה נוספת: אנשים הרגישו הם משוטטים בלוח מודעות אחד גדול במקום ליהנות מחברתם של אנשים שהם אוהבים.
המשמעות המעשית של ההכרזה הזו היא שהאלגוריתם נותן עדיפות לפוסטים שמתפרסמים בעמודים אישיים על פני עמודים מקצועיים, כולל עמודי סרטים. אלא אם ישלמו על פרסום.
זהו טיעון בעד קידום הסרט דרך הפרופיל האישי ולא דרך עמוד לסרט.
* במסגרת מאבק הדמים מול יוטיוב, פיסבוק מתעדפת וידאו. אם כבר החלטתם ליצור עמוד לסרט, העלו כמה שיותר וידאו, לא טקסטים. אל תסתפקו בטריילר. העלו סצנות מתוכו או חומרים שנפלו בעריכה.
* אם החלטתם על הקמת עמוד לסרט, נסו ליצור פוסטים שיש בהם ערך מוסף לקוראים. אתם מספרים על הקרנה בעמוד? הביאו איזו לחלוחית: ההקרנה נערכת במקום הולדתו של גיבור הסרט, אולי במקום הולדתכם. היתה לכם שיחה מרגשת עם אדם שניגש אליכם בסוף ההקרנה. היתה לכם תובנה מעמיקה הודות למפגש עם הקהל בסוף ועוד. כל אלה מכונים ערך מוסף (added value). יש דרך מאוד פשוטה לדעת מהו ערך מוסף: פשט שימו את עצמכם במקום המבקר בעמוד. חשבו על מה שהיה מענין אתכם לו לא הייתם קשורים לסרט.