סרטים חשובים הם רעל לקולנוע דוקומנטרי

כשהנושא יותר חשוב מהשפה הקולנועית, הקולנוע מת

סרטים 'חשובים' הם רעל לקולנוע דוקומנטרי. החזרה מכוונת. למען הסר ספק.
האמירה 'סרט חשוב' הופכת פעמים רבות סרטים תיעודיים לחסינים מביקורת קולנועית. דבר כזה מעקר את המונח 'קולנוע' מיצירה תיעודית אודיו-ויזואלית, או פשוט דוחק אותה במורד הסולם.
יש לזה סיבות. יש לזה מאפינים. וגם, מאחר שאני יודע שהדבר נשמע מקומם ומאחר שחלק מהקוראים והקוראות ירגישו שאני מכוון ממש אליהם, אז חובת ההוכחה עלי.

important photo

האקו-סיסטם שאנחנו חיים בו

בישראל, חלק משמעותי מהיצירה התיעודית זוכה לתמיכה ציבורית. בין אם הדבר נעשה באמצעות קרנות ציבוריות ובין אם באמצעות חובות הפקות מקור של ערוצי הטלוויזיה.
שימו לב לשתי המילים במשפט הקודם: "תמיכה" ו"חובות".

במי צריך 'לתמוך'? בחלש.
זוהי חלק מהגדרת המילה.
ומהי 'חובה'?
דבר שלא רוצים לבצע אותו באופן וולונטרי.
במילים אחרות, סרטים תיעודיים הם קצת עונש. הציבור לא באמת רוצה בהם.

כן, זה מקומם יוצרות ויוצרים. וגם יש כמה דוגמאות נגדיות ספורות לסרטים תיעודיים מצליחים, אבל אז, או שאומרים עליהם בהתפעלות "הוא כמו סרט עלילתי" (שזה כמו להגיד עליכם כמחמאה, שאתם כמו אח שלכם), דוגמת 'בואנו ויסטה קלאב' או 'לגעת באינסוף', או שבסרטים אחרים, מתגלה אחר כך שחלק מהסצנות היו מבוימות ויזומות ולכן לא כל כך תעודיות (מתרחש רבות אצל מייקל מור וגם יורשיו מקבלי ההשראה ממנו כאן בישראל).

יש גם טיעון שרץ שנים בקהילה הדוקומנטרית, על פיו אם תיווצר בטלוויזיה רצועת שידור קבועה לקולנוע תיעודי, יתאסף סביבה קהל מעריצים קבוע ואז הפופולריות תעלה. טיעון משכנע לכאורה, אבל הוא לא עובד: ראשית, כי גם כאשר היתה רצועה כזו, מינעד האיכות והנושאים של הסרטים היה כל כך מגוון, שהיה קשה ליצור סביבה קהל, המצפה לאחידות מסוימת, כמו בסדרה. ובכלל, לדבר על רצועוות שידור לינאריות בעולם המדיה המודרני הוא דבר שרק מוציא את יוצרי התעודה פאתטיים.

מסקנה: סרטי תעודה הם בעלי פוטנציאל נמוך למשיכת קהל גדול. בדרך כלל.

ומה עושים אנשים בעלי ענין כאשר הם רוצים להנחיל או לשמור על קיומו של דבר לא מענין?
מצדיקים את קיומו בעצם טענה לחשיבותו.


למשל מתמטיקה

רוב בני האדם שונאים מתמטיקה או מפחדים ממנה, או שתי התשובות נכונות (והשורש הריבועי של החזקה השניה שלהן).
למרות זאת, לא תמצאו כמעט הורה נורמלי שיפטור את הילד שלו או שלה מלימודי מתמטיקה.
ברוב הבתים בעולם, בהם יש הורים אוהבים, תוכלו לשמוע ילד צורח "מה אני אעשה עם זה בחיים!" על מתמטיקה והורה מסביר לו ש"מתמטיקה היא בסיס ללימוד מקצועות רבים, באמצעותם תוכל להתפרנס בכבוד".
נניח, כן? - זה הסבר אחד. יש גם הורים שידברו על כך מתמטיקה חשובה כי כך אי אפשר לרמות אותנו עם העודף במכולת, או כדי שנוכל לחשב החזרי משכנתא, או כי זה מפתח חשיבה לוגית וכו'.
מעט מאוד הורים (שאינם מתמטיקאים בעצמם) יגידו לילדים שמתמטיקה היא תחום נפלא, עולם הרמוני בו הההצלחה במציאת הוכחה יוצרת תחושות סיפוק והנאה אדירים. 
אז למרות שמתמטיקה אינה אהובה, היא נלמדת בכל בתי הספר בעולם בהם למבוגרים אכפת מילדים והם דואגים לעתידם.

מסקנה: יש לקיים דברים לא מעניינים, אם הם חשובים.  וחשיבות, כמובן, היא בעיני המתבונן (הורים לילדים חרדים למשל חושבים שמתמטיקה אינה חשובה, או חשובה פחות מלימודי קודש).

טריוויאלי, נכון?
אז מדוע נזקקתי לדוגמה הזו?
כדי להסביר שקולנוע תיעודי, מאחר שאינו אהוב, נזקק להצדקתו כ"חשוב" ציבורית וחברתית כדי לשרוד ולהיות ממומן.

הקולנוע התיעודי הישראלי

הקולנוע התיעודי הישראלי מאופיין באופן מוחץ בסרטים העוסקים בצדק חברתי (Social Justice). אחר כך באים סרטים אישיים ומשפחתיים, אבל גם הם מכילים בתוכם מסרים חברתיים, הנגזרים באינדוקציה, משל "תסתכלו על המשפחה הזו ותראו את כל החברה הישראלית."

איך אני יודע ועל מה אני מתבסס?
לא ערכתי מחקר כמותי, אבל אני חבר בקהילה הזו מאז 1996. צפיתי ואני עדיין צופה כמעט בכל סרט תיעודי שיוצא בישראל. סרט טוב, לא סרט טוב, לא אכפת לי. אני צופה. מין אובססיה.
לכן, למרות שאפשר להתווכח על ההגדרה 'סרט חברתי', אני חושב שאני יכול להגן על על הקביעה הכמותית הזו. 
יתר על כן, בתור מי שהגיש שנים הצעות לקרנות ציבוריות וגם ישב כמה פעמים בצד השני של השולחן, בתור זה שממליץ, הבנתי שלסרטים מרחיבי דעת, סרטים על מדע וסרטים על מחשבה טהורה, בלי משמעות חברתית או פוליטית, אין סיכוי לקבל תמיכה.
סרט תיעודי, כדי לקבל תמיכה בישראל, חייב להכיל אמירה נוקבת, בדרך כלל ביקורתית, על החברה שאנחנו חיים בה. ביקורת על העבר, ביקורת על ההווה, ביקורת על מוסכמות, רצוי שיפריך גם מיתוס או שניים, רצוי שישבור כלים, רצוי שיכעס, רצוי שיזעק. כדאי מאוד שיעורר מודעות ובמקרה האידאלי, גם יביא לשינוי חברתי ואולי לשינוי חקיקה.
למעשה, זה נשמע כל כך מובן מאליו, שחלק מקוראיי יתפלאו על כך שאני מנסח זאת וטורח להוכיח זאת. מבחינתם, אין סרט תיעודי אחר.

למרות שנשמע שאני מתמרמר על המודל, אני מקבל אותו. צר לי באופן אישי שאין כאן תמיכה לסרטים שיורדים לעומק הבנה של ענין מדעי. אני יודע שהדרך היחידה, נניח, להעביר סרט על טכנולוגיות טיהור ואגירת מים מתקדמות, הוא דרך ההיבט הגיאו-פוליטי שלהם ולא דרך הטכנולוגיה ורוח ההמצאה בעצמן, או דרך הסבר מעמיק על האופן שבו הדברים עובדים או איך החוקרים הגיעו לתגליות.
אני יודע שהקהילה הדוקומנטרית תתעלם ממחקר על תאי גזע, אלא אם יהיה בו מקום נרחב לדיון אתי על קידום אי השוויון ועל כך שאנשים עשירים יכולים לכאורה לייצר תינוקות-על או גופי-על לעצמם. ריפוי באמצעות תאי גזע כשלעצמו אינו מספיק חשוב כדי ליצור עליו סרט תיעודי. כי זהו מדע והוא בקונצנזוס. שני אלה אינם ראויים בדירוג החשיבות של קולנוע תיעודי.

כן, "ראוי". עוד מילה מתועבת לציון "חשיבות".

אז אולי מפתיע, אבל אני מקבל את זה. 
פשוט, כי מדובר באידאולוגיה שמתעדפת מסרים חברתיים. ואני מסיר את הכובע בפני אידאולוגיה, אם היא חפה משיקולים זרים. כל זאת כאמור עם רצון עז שיהיה שינוי בדוגמה (Dogma) הזו. אבל זהו אינו נושא הרשומה הזו.

סרטים חשובים. רק סרטים חשובים

הבעיה הגדולה בקולנוע התיעודי הישראלי אינה בזה שהוא קבע כתנאי סף שסרט צריך להיות חשוב (עלפי הפרמטרים שנכתבו למעלה).
הבעיה היא בזה שאותו תנאי סף הפך להיות לתנאי מספק.

שימו לב למילה "אבל"

כשאתם שומעים "אבל זה סרט חשוב", תדעו שלפניכם סרט שמצולם, מקלט, ערוך ומבוים רע. אבל סולחים לו, כי הוא חשוב.
זה בסדר שישמש כסרט לגיוס תרומות לעמותה, אפשר גם להקרין אותו במהלך הפגנה ויש לו אולי ערך עבור קורס אקדמי. אבל לראות אותו בפסטיבל סרטים "כי חשוב שקולו יישמע" "כי "הוא מעלה נקודה חשובה" - חברות וחברים, אנחנו יורים לעצמנו ברגל: קולנוע תיעודי הוא קודם כל קולנוע.

מי אני שאקבע

שמו לב למשפט הקודם: קולנוע תיעודי הוא קודם כל קולנוע. מי קבע?
לפני כן, עלי להסביר למה השאלה עולה כעת ולמה היא קשורה לרשומה הזו:

אם סרט תיעודי הוא ישות אמורפית חמקמקה, שכל עניינה הוא לספר סיפור אודיו ויזואלי על אירוע מציאותי או על רעיון, מדוע שתיענה לחוקים של אסתטיקה קולנועית? ואם אין סגנון צילומי ששמישהי הגתה וגיבשה סביבו? לא נורא, הכל פתוח. העיקר הוא המסר, המילים, הרעיונות, התחקיר, הנגישות לסיפור, החשיבות החברתית.
זאת גישה אחת. אם היא נכונה, הרי שכל הטיעון שלי על בעיה בהעדפת חשיבות הסרט על פני האיכות הקולנועית בטל ומבוטל.
כי אם סרט תיעודי אינו בהכרח קולנוע, למה לדרוש ממנו איכויות קולנועיות?

עלי אם כך להוכיח שסרט תיעודי חייב להיות קולנועי.
ראשית, אני לא מכיר קביעה אחרת. יש תילי תילים של מאמרים וגם ויכוחים על ההבדל שבין כתבה עיתונאית לבין סרט תיעודי (הנה מקור מכובד והנה עוד אחד). אם תריצו בגוגל שאילהה בנושא (the difference between a documentary and a news report) תקבלו אשד אדיר של תוצאות. הסטטיסטיקה מוכיחה שרובנו לא עוברים את עמוד מספר 1 בתוצאות. ובכן, אני טרחתי וחפשתי גם בעמוד 12: אין אפילו תוצאה אחת שטוענת שאין הבדל בין כתבה לסרט. הרוב המוחץ טוענים כי לסרט תיעודי צריכה להיות איכות קולנועית שמתבטאת בבחירות אסתטיות

שנית, ראו את המתרחש בתכניות תחקיר טלוויזיוניות בישראל: במשך שנים, מסיבות שונות, יוצרי ויוצרות כתבות התחקיר היו אנשי קולנוע. תמיד, אבל תמיד, היה מתח מובנה סביב השאלה אם לתעדף תחקיר ונגישות לקהל רחב ומידע או לתעדף שפה קולנועית עשירה. הבמאיות והבמאים משכו לכיוון השפה הקולנועית, עורכי התכניות (שרובם עיתונאים) משכו לכיוון התחקיר. 
מהמתח הזה יצאו לא פעם תוצרים משובחים, אבל בסופו של דבר, ידו של התחקיר על העליונה. וטוב שכך: כי תכנית תחקירים אינה מקום בו יוצרים סרטי תעודה. 

קו הטיעון והמסקנה

אני חושש שקצת קשה לעקוב אחרי קו הטיעון שפרשתי למעלה ולכן אנסה לסדר אותו:
1. שיפוט של סרטי תעודה בישראל כיום מתעדף חשיבות חברתית על פני שפה קולנועית.
2. הוכחתי, על בסיס ניסיון של 23 שנה, כיוצר ומפיק, צופה, לקטור ושופט, שכך הוא הדבר. כמובן, אפשר לא להאמין לי. אבל יש לי תחושה שכל מי שישר עם עצמו, יסכים.
3. רגע, אם זה נכון, מה רע בזה?  - בחנתי את האפשרות על פיה סרטי תעודה אמורים להיות קודם כל חברתיים ורק אחר כך קולנוע אם בכלל (ולכן לכאורה אין צורך להתנצל).
4. הראיתי שאם כך הדבר, אין מקום לביטוי "קולנוע תיעודי" בלקסיקון וגם אין מקום לסרטי תעודה בפסטיבלי סרטים, כן אלו אירועים אמנותיים בהגדרתם.
5. מכיוון שלא נמצא איש אחד ברחבי גוגל הטוען את הנאמר בסעיף 4, אי אפשר לאחוז במקל שני קצותיו: גם לטעון שסרט תיעודי הוא קודם כל חברתי וחשוב וגם לטעון לקיומו של ערך קולנועי טבעי מובנה.

מסקנה:
כל מי שאתיקה חשובה לה או לו, חייב לתעדף איכות קולנועית על פני חשיבות הנושא כאשר מדובר בסרט תעודה.
כלומר, להעיף לכל הרוחות שיקולי "חשוב" ו"ראוי" כאשר דנים בקבלתו של סרט לפסטיבל סרטים.

זה לא המצב עכשיו.
למעשה, זה לא המצב מאז שנכנסתי לתחום הזה ולדעתי גם הרבה לפני כן.
אם כך, אנחנו מרמים את עצמנו כבר עשרות שנים.
נו, מה חדש.
אז אפשר להמשיך כרגיל.