כך החל הרומן שלי עם סרטים אינטרקטיביים. השנה היתה 1972

הייתי בן ארבע. אחי הגדול סיפר לי שהאיש בטלוויזיה הוא אמיתי ומתחבא בתוך הקופסה. הייתי חייב לפגוש את האיש. דחפתי את הטלוויזיה. היא נפלה והתרסקה.
אחי צדק: באמת היה שם איש, אבל הוא הספיק לברוח.

הצורך באינטרקציה

לא נראה לי שהיה לו קל, לאיש מהמסך, לקפוץ מקומה רביעית בלי מעלית ולרדת לרחוב הבת-ימי הקשוח, למדרכות המחוספסות והאספלט הלוהט, שם המתין צחי ("אני אשתול אותך") הבריון לקורבן הבא. הוא בסך הכל היה קריין חדשות מעונב ומה עשה כשצחי ומרים המשוגעת פצחו עליו גרעינים שחורים, זאת לא נדע לעולם. הרשומה הזו מוקדשת לאיש מהטלוויזיה.

אינני הראשון שהשתוקק לנהל יחסים עם המסך (אוי, זה נשמע קריפי). צופים רבים נוהגים לצעוק על האנשים שבטלוויזיה, בעיקר בזמן שמתרחש עימות פוליטי. 
אלא שעד השנים האחרונות, האנשים בטלוויזיה העמידו פנים שהם לא שומעים אותנו. לא עוד !

מהי אינטרקטיביות

תכל'ס, כיבוי והדלקה של הטלוויזיה או לחיצה על Play ו - Stop בנגן וידאו, הם בהחלט סוג של אינטרקציה. כתיבת תגובה, דירוג, שיתוף, ציטוט, יצירת מים מתמונת מסך - הכל אינטרקציה.
הודות להתפתחויות טכנולוגיות, האינטרקציה עלתה שלב: אפשר כבר ללחוץ על המסך ולהשפיע על התוכן הנצפה.
על זה אני הולך לדבר כאן.

סקירה

נדמה לי שב - 2009 יוטיוב הכניסה את האפשרות ליצור מלבנים וריבועים על מסכי הסרטונים שאצלה ונתנה לאנשים לקבוע מה יקרה כאשר ילחצו על אזור הריבוע. קראו לזה Annotations ומאז הענין השתכלל וכיום נקרא Cards.
יוטיוב אפשרה באמצעות לחיצה לעבור מסרטון יוטיוב אחד לאחר (היא אפשרה גם להירשם כמנוי לבעל הסרטון ועוד כמה תכונות, פחות מענינות).
ערכתי אז יום עיון בנושא ניו מדיה בתל אביב ואחד המרצים שהזמנתי היה מגוגל ישראל, שם סיפר על הפיתוח (שחלק גדול ממנו היה במרכז הפיתוח של גוגל בישראל) וגם הראה כמה דוגמאות משעשעות.
אנשים יצירתיים לקחו את הרעיון ועשו איתו דברים מענינים, מאוד חלוציים במונחי שפת הקולנוע של אז.

Boone Oakley

משרד הפרסום בון אוקלי למשל יצר סדרה של סרטונים סרטון במקום לבנות אתר. הסרטון הראשי נראה כמו עמוד בית של אתר ולחיצה על מה שנראה גרפית כקישורים הובילה לעמודים פנימיים לכאורה באתר, שבעצם היו סרטונים בעצמם. על כך הם זכו בפרס Webby.

Pizza from Hell

רשת פיצריות בניו זילנד לקחה את הקונספט צעד אחד קדימה ויצרה סרט אינטרקטיבי שהפך ללהיט בינלאומי: בעיירה כלשהי כולם הופכים לזומבים. בחורה צעירה מצליחה לנוס על נפשה מהזומבים ולהתמקם על גג של מכולה. הדבר הראשון שהיא עושה אחרי שהיא מתמקמת על הגג הוא כמובן להזמין פיצה. 

שאר הסרט הוא נסיונותיו של שליח הפיצה המסור להגיע אליה ולהיחלץ בשלום מכל הזומבים. במהלך המסע האכזרי אליה הוא צריך לקבל החלטות קשות: לאסוף את הטרמפיסט למכוניתו או לנטוש אותו? לפנות ימינה או שמאלה? כל החלטה שלו היא בעצם שלכם. החלטה שגויה (לחיצה על "לך ימינה" במקום "לך שמאלה") עשויה להוביל את הגיבור להשמדה על ידי הזומבים. למרבה המזל, יש לכם הזדמנות לחזור לאותה סיטואיציה ולהתנהג אחרת, עד הרגע בו תגיעו לבחורה, תמסרו לה את הפיצה תוך שאתם חובטים בזומבים הצובאים סביבכם ואולי היא תכבד אתכם במשולש.

Take the Knife

עמותה הנלחמת באלימות בקרב נערים באנגליה יצרה פרויקט אינטרקטיבי עלילתי בעל אופי חינוכי: נער המסתובב בחברה לא טובה וחבר בכנופיה נקרא להצטרף לחבריו לעימות אלים עם כנופיה אחרת. לפני צאתו מהבית, הוא מתלבט אם לקחת את הסכין איתו. החלטה גורלית. אם יחליט לקחת את הסכין, עדיין תהיה בחירה בידו כמו בשאלה אם להצטרף לתגרה או לא. מי שבוחר באופציות האלימות מגיע כמובן בסוף לפציעה של נער אחר על ידי אותו סכין (עקרון ה"אקדח במערכה הראשונה יורה במערכה השלישית" של צ׳כוב).
היפה בסרט, מעבר למסר הדידקטי שלו הוא בדגש על כך שהחלטותינו בצמתים מסוימים הן בעלות השפעה גורלית קדימה, כמו כדור מתגלגל.

ואז הגיעה אינטרלוד

אינטרלוד נוצרה על ידי המוסיקאי יוני בלוך וברק פלדמן. הוא מספר שבמקור, המטרה היתה לאפשר למוסיקאים ובמאי קליפים ליצור סרטונים בהם תהיה לצופה השפעה על הוידאו קליפ, מה שיגרום לצופים לצפות בקליפ שוב ושוב ובכל פעם לנסות אפשרות אחרת. במונחים שיווקים, נגינה חוזרת של הקליפ נחשבת להצלחה, המכונה גם engagement (יש עוד מעשים שנחשבים engagement, כמו שיתוף).
אינטרלוד פועלת בנגן משל עצמה, כלומר לא מדובר בסרטון יוטיוב עליו מולבשת שכבה אינטרקטיבית (אני כותב זאת כי היה מיזם כזה, של עמותת מוזילה, ולצערי נפח את נשמתו).

וידוי: וידאו קליפים (music videos) בדר כלל משעממים אותי. הם לא מחיבים לשום סיפור ובעיקר יש בהם אווירה. הם נועדו לרוץ ברקע. אמת, יש קליפים שהם יצירה ויזואלית של ממש, אבל מאחר שאני לא מעצב אלא מספר סיפורים (המקצוע בו עסקתי הכי הרבה שנים הוא עורך), ויזואליה נטולת סיפור משעממת אותי, אחרי שסיימתי להגיד ׳וואו׳ על כל האפקטים.  זהו.
לכן פהקתי קצת אחרי שראיתי שאני יכול לאפשר לשחקנית בקליפ לעלות במעלית או במדרגות.
לזכותה של אינטרלוד ייאמר שהיא כל הזמן ניסתה להשתנות. הייתי שם כל הזמן ועקבתי אחרי כל שינוי, עד שקבלתי סחרחורת מרוב שינויים.
בשלב מסוים גייסו את רועי כפרי ו-וניה הימן הנפלאים. כפרי יצר סרטונים מצחיקים כמו ״חפשו את סנטה״ שבהשראתו יצרתי את חפשו את החמץ שהיה ללהיט בביצה הדתית לאומית. הימן יצר את הלהיט הענק לשירות של בוב דילן Like a Rolling Stone. הימן צילם עשרות מגישי חדשות, ספורט, מזג אוויר וערוצי קניות שרים את בוב דילן, סינכרן אותם זה לזה, באופן כזה שאתם יכולים לזפזפ במהלך השיר ותמיד תפלו על הליפסינק בנקודה הנכונה. הקליפ המבריק נועד להדגים את יכולותיה של אינטרלוד לאפשר עריכה מקבילה. 

עד שזזתי, אינטרלוד שוב השתנתה: אחרי קבלת השקעה מ - MGM, סמסונג, וורנר, סקויה ואינטל קפיטל ואז סוני, הפכה להיות eko וכיום היא מפיקה סדרות רשת אינטרקטיביות, חזרה לוידאו קליפים ומספקת שירותי הפקה לצרכי פרסום. אחת מסדרות הרשת האלה, Possibilia, זכתה לשבחים רבים. היא מתארת סצנות שונות בחיי זוג שנמצא על סף פרידה. בכל פעם אנחנו הצופים מקבלים הזדמנות לצפות בסצנה מזוית אחרת. יש 30 סצנות כאלה, הטקסט הוא המשכי אחד ורק מצב הרוח משתנה.
כלומר, מבחינה מבנית, זה כמו הקליפ של בוב דילן, רק שהועבר למדיום סיפורי: פס קול אחד שמסונכרן בעריכה מקבילה, כל אחת נמצא באתר צילום אחר (מתכוון לומר setting אחר) ובאנרגיה אחרת. במובן מסוים, אנחנו שלטים באופן בו הזוג הזה ייפרד.

חכו שניה

פוסיביליה היא בעיני פסיכו-לוגיסטית בטירוף (טירוף תרתי משמע) ונראית יותר כמו תרגיל דרמטי בחוג למשחק, בו המטרה היא להיכנס לקריזה תוך דיבור בלתי פוסק והתרכזות בעצמך עצמך עצמך בלבד, עם אפס הקשבה לזולת ולסביבה.
למרות זאת, פוסיביליה היא ניסיון אמיתי ראשון ליצור קולנוע אינטרקטיבי רציני ואמנותי שאינו סדרת זומבים, סרט אימה, גימיק פרסומי, משחק קליל או דרך לקידום הסרט האמיתי (שאינו אינטרקטיבי).

רקע למשפט האחרון: בכל פעם שאני מראה בהרצאות סרטים אינטרקטיביים (של אינטרלוד או של אחרים), אני תמיד נתקבל בתגובות מעורבות של יוצרי קולנוע: מצד אחד, נהנים וצוחקים, מתלהבים, משתתפים, לוחצים ובודקים מה קורה עם סיטואציה א׳ נבחרת או סיטואציה ב׳.
מצד שני, כאשר אני שואל בסוף מי מתכוון או מתכוונת לעשות בזה שימוש בסרט הבא שלו/ה, משתררת בדרך כלל שתיקה מלווה בנענועי ראש ואחריה האמירה ״זה רק גימיק.״ 
האם אני מסכים עם זה?
לא, זה מוציא אותי מהדעת. אני עוד יותר מתקשה להבין איך אנשים צעירים, שאני אמור להיות עבורם הזקן המקובע, מתגלים כשמרנים יותר ממני.
אלא שעד היום לא היתה לי דוגמה להראות להם, לקולנוע אינטרקטיבי אמיתי, בו נעשית עבודה דרמטית עם שחקנים. במובן זה, פוסיביליה עושה עבודה חשובה ופורצת דרך.

מערכת העריכה

אינטרלוד / אקו מעמידה לרשות המתרחצים מערכת ליצירת סרטים אינטרקטיביים. כלומר, לפחות ברגע כתיבת שורות אלה. כבר אי אפשר לדעת אצל ההפכפכים האלה ואולי זה ככה שבהנהלה שלך יושב מנכ״ל MGM וסוני יושבים לך על הראש עם ציפיות לגידול מעריכי.
אז אקו יקרים, גונבה לאזני השמועה שאתם קוראים עברית בלי גוגל טרנסלייט: אל תסגרו את טריהאוס / אקו-סטודיו! 

העריכה די פשוטה ואינטואיטיבית: קודם כל שבו ותכננו, עדיף משהו פשוט בשביל ההתחלה.
צרו מבנה בו אתם חושבים על מקומות הפיצול, בין אם לעריכה מקבילה או לצמתי החלטה.
צלמו וערכו סצנות סגורות.
העלו אותן סגורות למערכת אקו סטודיו.
במערכת צרו את הסרט בפועל, במה שנראה כמו תרשים אינסטלציה והוא אכן כזה במידה מסוימת, כי הסרט זורם עד שמגיע לפיצול, שם תחליטו מה קורה כאשר לוחצים על אזור מסוים או אזור אחר במסך.
בעקרון זה הכל.
אחרי שתשתפשפו, תלמדו ליצור מעברים חלקים כך שצופים שלוחצים על אחת האופציות לא ירגישו שהסרט נתקע או שיש ג׳אמפ קאט.
מומלץ להוסיף בהתחלה סצנה עם הנחיה והדגמה, כדי שאנשים יידעו מה הם אמורים לעשות.
יש גם סרטוני הדרכה מצוינים, חלקם מעוררי השראה.
גם אני עשיתי נסיונות לא מעטים עם המערכת ואפילו יצרתי סרט שלם למכון הישראלי לדמוקרטיה, עליו אני מספר כאן באתר.

ועכשיו Rapt Media

חברה אמריקאית מקולורדו, שמראה מערכת העריכה שלה דומה באופן מטריד לזה של אינטרלוד. ההבדל המרכזי הוא בשאלה למי יש יותר גדול (הכוונה לחשבון בנק. ראפט מדיה גייסה 3 מליון דולר בעוד אינטרלוד גייסה 40 מליון ואולי פי 2.5 מזה, הכל בגדר שמועות).
הבדל נוסף הוא בשוק היעד.
בראפט מדיה החליטו להמר על הכיוון השיווקי, למרות שהפרויקט שהם הכי גאים בו כיום הוא דווקא מתחום הסימולציה המקצועית:

אני מוצא שזה פרויקט מאוד מענין, למרות שאינו קולנועי מדי:
אתם סוהרים ונכנסים לתא של אסיר ומודיעים לו שעליו להתארגן ליציאה לעבודה (עבודת אסירים היא חלק מתהליך השיקום). הוא בא לקחת סיגריות ואתם מתרים בו שלא יעשה זאת מאחר שהדבר מנוגד לתקנות.
הוא מתעקש. מה תעשו?
האם תיכנסו לעימות שבסופו ענישה?
האם תנסו לדבר איתו, להבין אם יש משהו שמציק לו וההתעקשות הזו מכסה עליה?
אחרי שהחלטתם, האסיר מטיח בכם שלא אכפת לכם מהמצוקה שלו. הוא תקוע כאן ואתם בסוף המשמרת תחזרו למשפחה והחברים שלכם. בחיים לא תבינו אותו ואת מה שעבר עליו בחיים.
איך תגיבו? האם תשתיקו אותו ותגידו לו שהוא מבזבז את זמנכם? תדובבו אותו להמשיך?
הסיטואציה הזו הוצגה למועמדים לעבודה והתגובות שלהם קבלו ציון, מה שלדברי ראש הפרויקט, עזר להם למיין את המועמדים הנכונים ביותר מתוך כמו מאוד גדולה. 
הסרט הזה מקרב אותנו יותר לתחום של הלמידה האלקטרונית והלמידה המרוחקת (וובינרים וקורסים מתוקשבים),שם נעשה שימוש רב באינטרקטיביות, בעיקר כדי לעודד השתתפות וגם לבחון הבנה.
האם הדבר מקרב אותנו יותר לקולנוע, למשל דרך הצבת שאלות דעה (ולא ידע) לצופים, כמו בסקר? 

נקודה חשובה לסיכום

הוויכוח על השתלבותו של הקולנוע האינטרקטיבי בקולנוע הקלאסי נגררת פעמים רבות מדי למקום של התיוג וההגדרות המילוניות. כך נראה וויכוח טיפוסי:
זה לא סרט, זה משחק! זה לא סרט, זה קדימון! זה לא סרט, זה גימיק!
אם גם אתן מגיבות או מגיבים כך כאשר אתם רואים סרט אינטרקטיבי, נסו בבקשה למחוק לרגע קט את התיוג הארור. הוא תוקע את חוט המחשבה.
חשבו על הדברים כך:
איך קוראים למי שמופיע בסרט? - שחקן.
איך קוראים לפעולה של תחילת נגינה של סרט באנגלית? - Play.
איך אומרים מחזה באנגלית? - Play.

אז כמו שקל לראות, השפה עצמה, המשקפת את מחשבתנו ברבדים העמוקים ביותר, לא מבצעת אבחנה חדה בין משחק לבין סרט.
אולי כי הם קרובים יותר ממה שנדמה לנו?

הגיע הזמן לנטוש את הדיכוטומיה הזו בין ״משחק ו״סרט״