­

ethics

תכנית הבוקר של רשת ב׳ עם ליבסקינד ורועי שרון. ההתמכרות האיומה שלי לחדשות, בעיקר אם הן מבאסות. בתוך העיסוק והטחינה הבלתי פוסקת של פיתולי הפולטיקה וחיבורי הון-שלטון, פתאום ראיון עם איש אקדמיה בנושא סדרה תיעודית. זה כבר מפתיע, על גבול המוזר.
אני מחליט להקשיב ולא לעבור לדיווח פוליטי בתחנה אחרת. על הקו ד״ר אבי פיקאר, היסטוריון וחוקר ציונות, תושב ירוחם כבר הרבה שנים. הוא משוחח על הסדרה סלאח, פה זה ארץ ישראל, בה גם השתתף כמרואיין.
כבר הרבה זמן שסדרה תיעודית לא הצליחה לעורר מהומה ודיבור כמו הסדרה הזו. הסדרה חשפה את המדיניות הגזענית המכוונת נגד עולי צפון אפריקה בשנות החמישים. זה שזרקו אותם באמצע המדבר בלילה כבר ידענו, אבל העובדה שהמשטרה הציבה מחסומים כדי למנוע את בריחתם משם והדרך בה מנהיגי המימסד דברו על העולים בגזענות והתנשאות מצליחה לקומם כל בר דעת.
כן, גם אותי הסדרה זעזעה.

ואז מופיע אותו ד״ר פיקאר. על חזהו יש שני אותות: אקדמאי העוסק בחקר הציונות ובאופן ספציפי בנושאים בהם עוסקת הסדרה (זאת אומרת - הוא מבין, אבל ממש) והשני - היותו תושב ירוחם, שמכיר את רוב המשתתפים בסרט באופן אישי. שני אלו מקנים לו רובד של אמינות בעיני. ועובדה: יוצרי הסדרה בחרו לראיין אותו.
ואז אומר ד״ר פיקאר למראיינים שהסדרה מאוד בעייתית בעיניו, כי היא לא מציגה את התמונה המורכבת.
הדבר הראשון שעובר לי בראש, אחרי 22 שנות עריכת סרטים:

הנה עוד איש אקדמיה נודניק, שלא מבין שאי אפשר להכניס את כל השעתיים ראיון איתו לסרט

גם המראיינים מגיבים כמוני, בלגלוג מסוים. אבל נותנים לו להמשיך לדבר.
ואבי פיקאר מדבר. ועוד איך. ולאט לאט הוא מתחיל לשכנע אותי.

למען הסר ספק: לא ערכתי תחקיר משלי. אין לי אמירה ברורה נגד הסדרה. אלא שיש לי חשד עמום שהאיש אומר אמת ויותר מזה, שהוא יודע על מה הוא מדבר.
אז תקראו בבקשה על הדברים שד״ר פיקאר אמר בראיון. ואחר כך תשמעו כמה סיפורים קטנים ממני.

הפרוטוקולים החסויים לא היו חסויים

הם גלויים כבר 30 שנה. פיקאר בעצמו כבר דן בהם במחקריו. מה שנשאר הוא מדבקת ה״חסוי״, אותה צלמו יוצרי הסרט.
לא, לא מדובר רק בריב על קרדיט ומי גילה את הפרוטוקולים קודם. כאשר פרוטוקול הוא חסוי, זה סימן שלמישהו יש משהו להסתיר, ברוב המקרים. ואני לא מדבר על סודות הגרעין של ישראל. ובכן, במקרה של הפרוטוקולים המדוברים של ישיבות הסוכנות, לא היתה אלידבא דפיקאר כל הסתרה.

לא מדובר בעובדה שולית. היא מדרבנת את תחושת הזעם. סמדר שילוני כותבת ב - ynet, ״שאלה אחת גדולה ממשיכה להדהד: למה לעזאזל הפרוטוקלים עדין חסויים?״ ובאתר רשת נכתב ״בפעם הראשונה - תצא כל האמת לאור״. כל אלה מעצימים את הדרמה ותחושת הקונספירציה: כוחות חזקים מנסים להחביא את המזימה השפלה בכל כוחם. אבל אנחנו חשפנו.

הפוליטיקאים

שרת המשפטים שקד, שר הפנים דרעי ושרת התרבות רגב הודיעו שיפעלו כדי להוציא את הפרוטוקולים אל האור. טוב, אז קודם כל זה קצת נלעג. יש להם מספיק עוזרים נאמנים שהיו יכולים לבדוק תוך זמן קצר אם הפרוטוקולים חסויים או לא ועל פי פיקאר הם אינם כאלה. ויש לי את מלוא הסיבות להאמין לו, בתור מי שנחשף לפרוטוקולים האלה בעצמו כבר מזמן בבקשה פשוטה.
שנית, מקופל כאן סיפור גדול יותר: אנשים מאמינים למה שנאמר בסרטים וספרים. רובנו לא מעלים על הדעת שמישהו ירמה אותנו בצורה כל כך בוטה.
למדתי את זה כאשר הפקתי סרטים לנשיונל ג׳אוגרפיק הבינלאומי, אבל על כך בהמשך.

אז למה היוצרים רימו לכאורה בפרט שנראה על פניו טכני? - כדי ליצור דרמה, אומר פיקאר. כדי ללבות שנאה וכעס לשווא. כדי להיות יותר פופולריים.
הוא אמר ואני חותם, בהנחה כמובן שהכל נכון.

מה שבן גוריון אמר

בן גוריון צוטט כמי שאומר שצריך לגרום לתימנים לשכוח את תימן. נורא, נכון? אלא שפיקאר אומר שחלקו השני של המשפט נחתך. נחתך בגלל חוסר זמן? הו, לא. נחתך כי לא התאים לאג׳נדה. בהמשך המשפט בן גוריון אמר ״כמו שאני שכחתי את פולין.״
זה דווקא מתאים. בן גוריון היה ידוע כאדם שקנאי להשלכת הגולה מאחור, לעיברות שמות משפחה וליצירת כור היתוך, שחורך כל מה שנותר מאחור.
אז למה לחתוך את המשך המשפט? כי הוא מעמעם את התזה, על פיה האשכנזים היו נחושים לדפוק את הספרדים. ואם המציאות פחות נחרצת מהתזה, בואו נעלים את המציאות. 
זה טריק מלוכלך.

כולם שונאים את יוספטל

גיורא יוספטל היה ראש מחלקת הקליטה ושר השיכון. הוא נפטר בעודו בתפקיד ולכן נקראו רחובות רבים וגם בית חולים על שמו. בסדרה הוא מצוטט בשלל התבטאויות גזעניות. כחלק מגלי ההדף של הזעם והכעס, הסירו העיריות של נתניה ומגדל העמק את שמו מרחובות אצלן.
תראו, אומר פיקאר למראיינים, יוספטל הוא לא כוס התה שלי, אבל אי אפשר למחוק את כל הדברים שהוא עשה. האיש הזה פעל ימים ולילות למען העולים. בלעדיו, הם לא היו ישנים באוהלים על מיטות, אלא בחוץ על החול. נכון, היו לו התבטאויות בעייתיות, אבל בואו לא נשכח שאלו נאמרו בישיבות סגורות. במסגרות כאלה יש בדרך כלל לרוב האנשים לשון משוחררת יותר. לא כולם מקפידים להיות נורא מנומסים בשיחות סגורות, גם לא בעיריות של נתניה ומגדל העמק. שלא לדבר על כך שהדברים נאמרו לפני 60 שנה וצריך לראות אותם בהקשר של זמנם. אז בבקשה מספיק להתחסד ולגלגל עיניים בצדקנות.

ליבוי שנאה

התוצאה של כל מה שנכתב כאן למעלה הוא ליבוי שנאה. והנה, דוד דרעי, יוצר הסדרה, בעצמו מספר בראיון ל - 7 ימים שהוא שומע מאנשים, אחרי כל הכעס, הזעם והרצון לנקמה, הוא מגלה התפכחות ויאוש מהיכולת לחיות כאן יחד.
אה, באמת? קודם כל מלבים שנאה בסדרה מגמתית ואחר כך מצקצקים על כך שהשנאה הזו קיימת?
במובן הזה, פיקאר ואני שרים במקהלה.

שיהיה ברור: אני לא חושב שדרעי והסדרה שלו המציאו את הגזענות האשכנזית בשנות ה - 50 ואולי גם אחריהן. לאלו יש קיום עצמאי ו(בלתי) מכובד.
אבל האם זה אומר שהכל מותר? האם זה פוטר את היוצרים מהצגת העובדות במלואן, באופן הגון? - נראה לי שמדובר בשאלה רטורית: בקהילה הדוקומנטרית הישראלית, בה אני חבר מאז 1996, יש אווירה על פיה המטרה מקדשת את האמצעים. מותר ואף רצוי לכופף עובדות, להוציא דברים מהקשרם ולחתוך את העריכה כאשר יש סיכון שהמציאות היא אפורה ולא שחורה-לבנה. יוצרות ויוצרים יגידו לך, עם אש בעיניים, שהענין (cause) מצדיקים את המניפולציה. ואם לא קרו הדברים המתוארים? נקרא לזה ״אילוסטרציה.״

הצורך להיות חד וחותך

באחת מעבודותיי, שמשתי כבמאי בתכנית תחקירים טלוויזונית. הנושא היה טעון חברתית ופוליטית. ככל שנכנסתי אליו יותר, התגלתה תמונה מורכבת ולא חד משמעית. ניסיתי מצד אחד להעביר אותה בצורה הבהירה ביותר שיכולתי ומצד שני, לא לחטוא לאמת. באחד הראיונות המתישים, מול מנכ״ל משרד ממשלתי, הוא ציין בהפתעה (חיובית) את עומק שליטתי בחומר.
הבעיה היתה שכתוצאה מממורכבות הנושא, לא הצלחתי לייצר כותרות מרעישות.
עורך התכנית לא אהב את התוצאה. שוב ושוב שלח אותי לעריכה נוספת. אחר כך היתה דממה של מספר חודשים. אחר כך המפיקה מסרה לי שהכתבה נגנזה.
הייתי מופתע. בעיני, מה שעשיתי היה פיסגת התחקיר. לא הצלחתי להבין באותם ימים תמימים, שדווקא ההעמקה של התחקיר וההימנעות ממסקנות מפוצצות היתה בעוכריי.

מאזן האימה

יש מקל וגזר: אם לא תנקוט במניפולציה, מנהל התכניות בערוץ והמנהלת האמנותית בקרן שתמכה בסרט, ירגישו שלא ספקת את הסחורה. זהו תחום אכזרי: בכל סרט אתם נדרשים להוכיח את עצמכם מחדש. מהר מאוד יגידו עליכם שכבר אין בכם את הלהט. במכרז הסרטים הבא כבר לא תזכו. זה המקל.
הגזר: אם כן תקצין, אך תעשה זאת בתחכום, ההד של הסרט יגדל ויחד איתו תהילת עולם.

עם תמריצים כאלו, אין פלא שיוצרים רבים לא עומדים בפיתוי ונוקטים במניפולציות, מוציאים דברים מהקשרם, קוטעים משפטים ומעלימים חומרים נוחים פחות. 

פאקינג נאראטיב

במשך 10 שנים היה לי אולפן עריכה. היינו מספר שותפים ומדי פעם היינו העורכים מזעיקים זה את זה כדי לקבל חוות דעת על גרסת העריכה שיצרנו (Rough cut). באחת הפעמים האלה התבקשתי על ידי עורך אחר לצפות בגרסת העריכה שיצר לסרט אישי. סרטים אישיים הם ז׳אנר מאוד מפותח בישראל. הוא נחשב לאמין ובעל חתימה אמנותית גבוהה. בסרטים כאלה, כאשר אדם מביע את דעתו, זה מקובל לחלוטין. מותר לו לומר את כל אשר על ליבו, כולל קיעקוע הפרות הקדושות ביותר. באמת, לדעתי הכל מותר, מכל צד. אני מוכן גם להקשיב לאנשים שמצדיקים את השואה. ובלבד שלא יטענו שלא היתה מעולם. 
אז איפה הבעיה?
כאשר מציגים דעות כעובדות.
באותו סרט, הבמאי קריין בקולו את חוויות הילדות שלו, את הטראומות וכו׳. אלא שעל מנת לתת רקע לצופים, הוא סיפר על הדרך על כמה אירועים היסטוריים שקרו בזמן שהיה ילד. דא עקא, לא דובר על עובדות, אלא על פרשנות פרטית לחלוטין, מלאה סילופים והמצאות של דברים שלא קרו או שנתונים לויכוח ופרשנות.
תקשיבו, בקשתי מהעורך והבמאי, תפרידו בבקשה בין הדעה האישית הלגיטימית של הבמאי לבין הרקע ההיסטורי, כי הוא פשוט לא מדויק.
סליחה???? התנפח עלי הבמאי. זה מה שקרה בעיני! 
ושאר קלישאות נבובות, או בקיצור - גישת הנאראטיב.
היא מקובלת בהרבה מקומות. המציאו עבורה ביטויים כמו ״עובדות אלטרנטיביות״ או ״אין אמת אחת״, אוקסימורונים לוגיים מוחלטים.
לא פעם אנשים גם מתפלספים על נכונותו של כל דבר כלשהו ביקום או מזכירים אשליות אופטיות מתעתעות. בחיאת, עזבו אתכם. כשמדובר בשקר, הוא שקר. כל מי שמעורב בנושא, יודע זאת.

אינני הראשון שכותב על אתיקה. גם אין לי יומרות לחדש ברמה הפילוסופית. ספרים רבים נכתבו בנושא ופורומים בינלאומיים דנים על כך שוב ושוב. הדיון עוסק פעמים רבות במודעות לנוכחות המצלמה, בהסכמה מודעת של המשתתפים ובשאלה אם הם אכן ערים למשמעות המתגלגלת של פרסום הסרט (נכון במיוחד לשימוש בחומרי ארכיון פרטיים), להחלטה מה לצלם ומאיזו זווית וכמובן לשאלות בדבר קיומה של אמת כלשהי. דיון נרחב אחר מתייחס לשאלת הזהות בין המושגים ״מוסר״ ו״אתיקה״, עם נטיה להפריד ביניהם.
למרבה הפלא, אין כמעט דיון בישראל על מה שאני כותב עכשיו, שהוא בפשטות רבה, היצמדות לעבודות היסטוריות מוכחות. אני עצמי לא העליתי את הנושא עד היום כדי לא להתעמת עם קולגות.

אתיקה בעבודה עם נשיונל ג׳אוגרפיק

הפקתי עבור ערוץ הנשיונל ג׳אוגרפיק הבינלאומי שלושה סרטים. שזה על הדרך גם להגיד שאני יודע על מה אני מדבר ולא רק מתקתק על מקלדת.
בשלב מתקדם של עריכת הסרט הראשון צלצל הטלפון. על הקו היתה מישהו שהציגה את עצמה כתחקירנית של הערוץ ועברה קורס מיוחד במטה בוושינגטון. היא החלה לשאול שאלות נוקבות על הנאמר בסרט. בקשה הוכחות, אימותים והסברים. לא הבנתי מאיפה זה נפל עלי. כאשר התווכחתי, היא רשמה את ההסתיגויות שלי והלכה לוודא עם בעלי מקצוע, בדרך כלל אנשי אקדמיה או מכוני מחקר.
אם היו סתירות, היא דרשה לשנות את העריכה.
זה השלב בו נמלאתי אימה. תראי, אמרתי לה, אני מבין שעלינו לתקן את הקריינות כי היא נתפסת סמכותית, אבל אם מרואיין או מרואיינת אמרים את אשר על ליבם, אז אני מביא את הדברים בשם אומרם.
זה לא הרשים אותה. ״הערוץ שלנו נתפס כמלמד. אנשים מסתמכים על הנאמר בסרטים שלנו, יש לנו אחריות״, אמרה בהתנשאות.
הייתי מיואש. המשמעות של השינויים שהיא בקשה הצריכו צילומים מחדש ועריכה נוספת. ניסיתי לגייס את סגן הנשיא לעניני הפקות המזרח התיכון, אירופה ואפריקה, מולו עבדתי ואישר את גרסת העריכה. זה ממש לא ענין אותה! ״בנושאים האלה אני יותר חזקה ממנו״ הודיעה לי בנחרצות. ״המילה שלי קובעת. תשנו את הסרט.״
פעם חשבתי שהנשיונל ג׳אוגרפיק טהרנים מטורפים. עברו כמה שנים.
היום אני חושב אחרת.

 

­