כנראה שאינם הולכים לשום מקום וזוהי הבשורה המצערת

לימודי קולנוע בישראל כיום אינם שונים בהרבה מאלו שהיו לפני עשר, עשרים, שלושים ואף ארבעים שנה.
אמת, כל בתי הספר לקולנוע עברו לצילום ועריכה דיגיטליים. אגב, גם שינוי זה התרחש באיחור שערורייתי, שחטא לסטודנטים, שנאלצו להגיע לא מוכנים לשוק וללמוד להפעיל ציוד זה בעצמם.
אבל היום הכל דיגיטלי. אז מה? זהו רק הקצה העליון של הקרחון, תרתי משמע, שכן לימודי הקולנוע קפאו על שמריהם.

חשוב לי לומר שאינני חסיד של שינוי בכל מחיר ואני לא רואה בהיצמדות למסורת דבר רע בהכרח. אדרבא, כל מקרה לגופו.

המחדל

המקרה של לימודי הקולנוע בישראל הוא דוגמה מאלפת ומקרה בוחן למחקרי סוציולוגיה ופסיכולוגיה, העוסקים בשימור והנצחה של מסורות מתוך פחד.
המורים הבכירים בתחום, רובם בני גילי (אזור 50) נגועים בשילוב קטלני של פחד משינויים בהם אינם שולטים, כאלו שיותירו אותם לא רלוונטיים, לבין רגשות רומנטיים וגעגועים לימים שלא ישובו מהצד השני (הי הסטינבק).
הם מגינים בגופם על תכנית הלימודים וטוענים שמה שהיה הוא שיהיה ושלא מחליפים סוס מנצח (שכחתי איזו קלישאה בדרך?).

מהיכן באים הטיעונים הזחוחים האלה?

מהעובדה שמדי פעם, בהבלחה שחציה מקרית, חלקה נשען על פוליטיקה ועוד חלק בא מהברקות רגע של יוצרות ויוצרים, מצליחים פה ושם סרטים ישראלים להשתחל לפסגת אירועי הקולנוע בעולם, אם זה האוסקר או פסטיבלי קאן, ונציה, סאנדאנס וכן הלאה.
"אתם רואים?" אומרים מנהלי מגמות הקולנוע, בעודם סמוקים מעונג, "אם אתם הסטודנטים תלכו בעקבותיהם, תהיו גם אתם שם, למעלה."

לפרק את הבעיה לגורמים

אז איפה הבעיה בעצם? צריך להסביר:

התזה הנוכחית
א. כל בוגרת קולנוע צריכה לשאוף להגיע למסך הגדול, קרי מסך הקולנוע.
נכון, לגיטימי לשאוף לעשות טלוויזיה ואפילו פרסומות לא עלינו, אבל מתחת לשפם ניתן לך להבין שטיפה אכזבת אותנו, כי קולנוע היא האמנות הנשגבת.
אה, תעשיית הקולנוע במשבר? נותרו פחות בתי קולנוע מבתי ספר לקולנוע? הפקות המקור במשבר מתמשך ומעמיק? בעלי בתי הקולנוע בעצמם מספרים לנו שרוב הכנסותיהם באים מהשכרת המקום לאירועים? שטויות! שטויות!! שטויות!!! כאילו כל סימן קריאה הופך אותם לצודקים יותר.

ב. כל בוגר קולנוע צריך לשאוף להתקבל לפסטיבל נחשב.
מהו פסטיבל נחשב ומהי המטרה של התקבלות לשם? - אז הרשימה ידועה ומצומצמת: קאן, טורונטו, ברלין, סאנדאנס, ונציה. לדוקומנטרי גם אידפא. מי שממש מקצועי ינקוב בשמותיהם של פסטיבלים המדורגים A על פי ארגון איגודי המפיקים הבינלאומי, שם הרשימה מורחבת יותר וכוללת גם את מוסקבה, בואנוס איירס (מאר דל פלאטה) וטוקיו.
אבל רגע, עוד לא עניתי על השאלה מהי המטרה להתקבל לשם...

לא סתם אני חומק מהשאלה. קשה לי להשתתף בבלוף הזה. הייתי חלק ממנו יותר מעשר שנים, כמחבר של מדריך פסטיבלים, שגם קיבל מימון ממשרד החוץ, קרן רבינוביץ' לאמנויות ועוד. בקיצור, שתפתי פעולה ואף הרווחתי מהזנת הבלון, המלא האוויר חם, הנקרא פסטיבלי סרטים .
בואו קודם כל ננסח את התשובה הרשמית:
"השתתפות של סרט שלכם בפסטיבל נחשב פותחת לכם את הדלת, הן להפצת הסרט והן להעלאת שמכם המקצועי."
אם תשתתפו בפסטיבל נחשב, תיסלל לפניכם הדרך למימוש המנטרה הבאה:

ג. כל בוגרת ובוגר קולנוע צריכים לשאוף ליצור סרט ארוך.
לפעמים מדובר בהארכת סרט הגמר ולפעמים מדובר בסרט חדש. בכל מקרה, סרט ארוך לבתי הקולנוע הוא המטרה האולטימטיבית שלכם וכל מה שפחות מזה הוא התפשרות לצרכי פרנסה או הודאה בתבוסה מקצועית או הכרזתכם כלוזרים או כל התשובות נכונות.
סרט קצר הוא רק על הדרך. הוא אינו מטרה, הוא רק אמצעי להגיע למטרה הנכספת: סרט ארוך,שיופץ בבתי הקולנוע.

האמת המרה

מעט מאוד סרטים שמשתתפים בפסטיבלים זוכים להסכמי הפצה ואם זכו בהם, זה בדרך כלל פרי של דיונים מתישים בין חברות הפצה ולא בזכות פסטיבל.
הציבור הרחב לא מתענין בעלים המטופשים שקבלתם מסן סבסטיאן. הפסטיבלים אינם מקדמי מכירות, את זה יגיד לכם כל מנהל בית קולנוע או איש שיווק בתחום.
האירוע היחידי שמקדם מכירות לסרט הוא האוסקר.

יוטיוב: צלם בהיכל

יוטיוב מייצג את הביבים של הוידאו באינטרנט. יוטיוב הוא חתולים על סקייבורד. יוטיוב זה סרטוני דאחקות מתחת לחגורה, קליפים של בת מצוווש, כוכבי רשת בני 14, סרטוני מצלמות אבטחה ונהיגה. זה הזבל של הזבל!
כמובן שהכל נכון, אבל זו לא כל התמונה. יוטיוב הוא גם המקום להגיע רחוק עם סרטונים קצרים וגאוניים.

 ג'ייסון האדלי, היוצר של הסרטון הקצר והחכם הזה, כבר קיבל יותר משמונה מליון צפיות והספירה נמשכת.
הוא לא הגיש הצעה לאף מפיק שמן וחיכה וחיכה עד הבין שיתעלמו ממנו.
הוא לא נסע לפסטיבל וחילק אינספור כרטיסי ביקור לאנשים שאמרו לו I love your work בלי שייצא מזה כלום.

הוא פשוט עשה את הסרטון הקצר והפשוט הזה, הגיע להמונים, הרוויח מפרסומות (לא מילה גסה) והמשיך ויצר תכנים אחרים, פופולריים פחות, אבל כאלו שהגיעו בכל זאת לאלפי אנשים, בזכות התהילה שצבר עם הסרט הזה - It's Not About the Nail.
יש עוד המוני דוגמאות. אני מספר עליהן בקורסים שלי לסטודנטים ספקנים. לפעמים אני מציע לאנשי סגל אחרים להיכנס לשיעור שלי, אבל הם אף פעם לא באים. הם הרי אנשי קולנוע וותיקים, אין לי לכאורה מה לחדש להם.

נכון שכתבתי קודם שפסטיבלים נחשבים למקום לרומם את השם המקצועי שלך או לקבל עיסקת הפצה? - זה נכון חלקית בלבד ולדעתי גם אינו שווה את הטירחה וההוצאה.
יוצא דופן אחד בהקשר זה הוא הפסטיבלי הסרטים היהודיים, שם בדרך כלל העיסקה ברורה: הם ברוב המקרים משלמים עבור הקרנה ולא מנסים למשוך אתכם במתק שפתיים להוציא כסף תמורת קידום ערטילאי של הקריירה שלכם.

יוטיוב ויותר מזה, וימאו, הפכו למקומות מהם יכולה לצמוח קריירה של ממש. איש לא יתעלם ממך אם הגעת למאות אלפי או מליוני צפיות עם תוכן קולנועי.

אז מדוע בתי הספר לקולנוע לא דוחפים את הסטודנטים שלהם ליצור ליוטיוב?
בגלל הדימוי הנמוך ובגלל, וזו כבר הסיבה שמאחורי הקלעים, זה מייתר את מנהלי בתי הספר והצוות שלהם:
הם עצמם לא יכולים להתנאות באף הצלחה ביוטיוב בדרך כלל, סביר להניח שאינם בכלל יודעים איך להעלות וידאו לשם.
אז בתי הספר לקולנוע ממשיכים לטפח את המיתוס המטופש, על פיו יש להתעלם מיוטיוב ולהמשיך את מלחמתנו הצודקת, להיות שומרי ההיכל ולהיות אלו שבאופן פרדוקסלי  -- גם ייצרו  קולנוע וגם יהיו היחידים שימשיכו לבקר בו...

אפילוג וגילוי נאות

הכל מתחיל באנקדוטה מקוממת
לא מזמן ספרתי לחבר, איש חושב שאני מעריך ובכיר בבית ספר לקולנוע, שלאתר Short of the Week קשה יותר להתקבל מאשר לקטן מבחינת מספר המועמדים. ספרתי לו שלאחרונה הם החלו לגבות תשלום על הגשת מועמדות. ספרתי לו שציידי כשרונות נכנסים לאתר הזה כל הזמן.
הוא נחר בבוז. זה פשוט היה בלתי נתפש בעיניו: "כשישאלו אותי איפה נמצא סרט של בוגרים שלי, תמיד אעדיף להגיד שהוא מוקרן בפסטיבל מאשר באיזה משהו דוט קום" אמר בזלזול. אחת הסיבות לכתיבת הפוסט הזה היא השיחה שקיימנו.

אני עוסק בקולנוע, בעיקר תיעודי, כבר 20 שנה. קולנוע מסורתי. אני גם מתפרנס מזה. התחלתי כעורך ואני עדיין עורך (אם כי כיום רק סרטים שלי). עם הזמן עברתי להפקה ולאחר מכן לבימוי. כיום אני גם מביים סרט תיעודי לטלוויזיה באורך מלא.
למרות הכל ועל אף הכל, אני בוחר ללמד ניו מדיה ולא עריכה, הפקה או בימוי.
התרומה של ההוראה או ההרצאות לפרנסה שלי היא זניחה. אני עושה את זה יותר מתוך תחושת שליחות. לא צריך אותי, באמת שלא, בבתי ספר לקולנוע בתור מורה לעריכה.
האמת? גם אין לי מושג איך מלמדים עריכה. זה מקצוע שדורש סבלנות רבה, יכולת מהירה להפריד בין עיקר וטפל, חוש קצב, הבנה טכנולוגית ובעיקר ניסיון ניסיון ניסיון.
לקח לי המון זמן להפוך לעורך טוב. בעיני נס שזה קרה בסוף, כי אין לי מחצית מהכישורים הנחוצים, אותם מניתי כרגע. לכן גם אין לי מושג איך להעביר זאת הלאה.

אני מלמד ניו מדיה כי חשוב לי שיהיו עוד אנשים שיבינו את החשיבות של הוראת התחום הזה לסטודנטים. זה כולל גם קולנוע אינטרקטיבי, בו לא נגעתי בכלל בפוסט הזועם הזה.
אני משוכנע שמנהלי בתי הספר לקולנוע חוטאים לחובה שלהם, להכין את הסטודנטים לעתיד מקצועי.
אני חושב שהם עוורים מלראות את התרומה האדירה שיש לשינויים המתחוללים לקולנוע עצמו.

אני משוכנע שהשינויים האלה יוצרים קולנוע עשיר יותר ובוודאי דמוקרטי יותר, שהם עוזרים להפיל או לפחות להנמיך את חומות שומרי הסף: הלקטורים, עורכי התוכן, המפיצים.
מצער אותי לגלות שהראשונים לשתף פעולה עם המנגנון המשמיד את עצמו הם הסטודנטים עצמם. בתי הספר עושים עבודה מצוינת של שטיפת מוח בהקשר זה וחבל.
הגיע הזמן להתעורר ולשנות.